בע"מ 9207/06 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר, י' עמית, י' וילנר) אשר דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת צ' קינן), על פיו נדחתה תביעתה של המבקשת לשיתוף בנכסי המשיב.

1.

המבקשת והמשיב נישאו זה לזה בשנת 1982 ונולדו להם שני ילדים. בשנת 1992 התגרשו בני הזוג, אך לאחר גירושיהם נולד להם בשנת 1993 בן נוסף. במהלך נישואיהם התגוררו בני הזוג בדירה שהמשיב התגורר בה עובר לנישואיו ואשר נרכשה על ידו מעמיגור. בהסכם הגירושין שנערך בין בני הזוג נקבע כי הזכויות בדירה יועברו למשיב. בשנת 1994 מכר המשיב את הדירה ובתמורה שהתקבלה רכש את זכויות אחיו בדירה שירשו מאימם המנוחה וביצע בבית שיפוץ יסודי. המבקשת קיבלה דירה בשכירות מוגנת מעמידר למגוריה יחד עם ילדי בני הזוג.

ביום 6.6.01 הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בה עתרה לפסק דין הצהרתי על קיום שיתוף מלא בכל הנכסים והזכויות של הצדדים מכוח חיים משותפים לאורך 18 שנה. המבקשת טענה כי מאז גירושיהם המשיכו היא והמשיב לחיות כידועים בציבור וכי הגירושים נעשו למראית עין בלבד על מנת לקבל דירה נוספת בשכירות מוגנת מעמידר.

2.

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי ככל האמור בנכסי בני הזוג ערב גירושיהם, הרי שהעניין הוסדר בהסכם הגירושין שנערך בין הצדדים, וטענה נגד תוקפו של ההסכם מקומה בבית הדין הרבני שם נערך. באשר לחיי השיתוף אשר המבקשת טענה כי התקיימו לאחר גירושי הצדדים, קבע בית המשפט כי לא הוכח שהמבקשת קיימה קשר קבוע, יציב ומתמשך עם המשיב העולה כדי חיים כידועים בציבור, וממילא לא הוכחה כוונה לשיתוף רכושי בין הצדדים. לפיכך נדחתה התביעה.

3.

ערעורה של המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. בית המשפט קבע כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים. כן הוסיף שלא הוכח כי הסכם הגירושין בין הצדדים נערך רק למראית עין. בית המשפט קבע כי קיים מעשה בית דין לאחר שהמבקשת הגישה בשנת 2001 תביעה לבית הדין הרבני לביטול הגט והסכם הגירושין, וזו נדחתה על ידי בית הדין. העובדה שבית הדין פסק כי על המשיב ליתן למבקשת גט לחומרא מאחר שחיו יחדיו והולידו בן משותף, עניינה בדיני איסור והיתר ואין היא משליכה על הזכויות הרכושיות של הצדדים. בית המשפט ציין כי גם לו היתה מוכיחה המבקשת מערכת יחסים של ידועים בציבור לא היה בכך די על מנת להוכיח כוונת שיתוף בין הצדדים או את זכותה למחצית הזכויות בבית שאת חלקו קיבל המשיב בירושה.

4.

על פסק הדין הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור זו. המבקשת חוזרת על הטענות שהעלתה בפני שתי הערכאות הקודמות. לטענתה הולדת בן נוסף לאחר הגירושין וכן פסק דינו של בית הדין הרבני שקבע כי על בני הזוג להתגרש שוב (גט לחומרא) מוכיחים את חייהם המשותפים של בני הזוג לאחר הגירושין. לטענתה, בית הדין הרבני דחה את תביעתה לביטול הגט רק מאחר שהצדדים היו אסורים לחזור זה לזה לאור סיבת הגירושין (בגידת האישה), ולכן אין לראות בכך מעשה בית דין כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

5.

דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים, ולכן אינה מצדיקה דיון במסגרת גלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). מעבר לכך, הבקשה מעלה שאלות עובדתיות ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בכגון דא (בע"מ 6633/05 חסיד נ' חסיד (לא פורסם, 13.11.2005)). הנתונים העובדתיים שמעלה המבקשת בבקשה זו היו בפני הערכאות דלמטה, ואף על פי כן הוחלט כי לא הוכח קשר של ידועים בציבור בין הצדדים לאחר גירושיהם, ומעבר לכך אף לא הוכחה כוונת שיתוף בין הצדדים. בקביעות אלו אין מקום להתערב.

עוד אציין כי גם לו היתה מתקבלת טענתה של המבקשת, לפיה פסק דינו של בית הדין הרבני אינו יוצר מעשה בית דין, שכן סירובו לבטל את הגט נבעה רק מהאיסור ההלכתי של בני הזוג לחזור אחד אל השני לאחר בגידת האישה, לא היה בכך להועיל למבקשת, שכן היה על המבקשת להוכיח מעבר לכך את הקשר בין בני הזוג ואת כוונת השיתוף ביניהם, וכאמור לא עמדה המבקשת בנטל זה.

באשר לפסיקתו של בית הדין הרבני כי על המשיב ליתן גט לחומרא למבקשת, הרי שקביעה זו נסמכה רק על העובדה שלבני הזוג נולד בן משותף לאחר גירושיהן, עובדה המלמדת על קיום קשר אינטימי כלשהו בין הצדדים. נתון זה, כאמור, היה בפני הערכאות הקודמות, אך כפי שנקבע לא די בכך על מנת להוכיח קשר של ידועים בציבור וכוונת שיתוף בין הצדדים אף לאחר גירושיהם.

אשר על כן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.