בע"מ 9233-23 בע"מ 9233-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב –יפו (סגן הנשיא ש' שוחט והשופטים ע' רביד ונ' שילה) בעמ"ש 10816-01-23 ובעמ"ש 2377-05-23 מיום 9.11.2023, שבגדרם נדחו ערעורים שהגיש המבקש על פסקי דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב – יפו (השופטת ת' סנונית פורר) בתמ"ש 59956-08-22 מיום 20.11.2022 ובתלה"מ 46594-12-22 מיום 16.4.2023, בהתאמה.

2.במסגרת הליכי גביה המתנהלים נגד המבקש, שאינו מיוצג בהליך כאן, נמכרה דירתם של המבקש ושל בת-זוגו לשעבר (להלן: הדירה), בהסכם מכר שאושר על-ידי בית המשפט לענייני משפחה (תלה"מ 33186-12-17; להלן: ההסכם). תביעתו של המבקש לביטול ההסכם נדחתה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה מטעמים דיוניים ומהותיים; ובהמשך לכך, קיבל בית המשפט לענייני משפחה את תביעת המשיב 1, כונס נכסי המבקש, לפינויו מהדירה בהתאם להסכם. על שני פסקי הדין הגיש המבקש ערעורים לבית המשפט המחוזי, אשר נדונו במאוחד ונדחו על-בסיס תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018 (להלן: התקנות).

3.על פסקי דין אלה מונחת הבקשה שלפניי, אשר בגדרה נטען, בעיקרו של דבר, כי בהסכם נפלו פגמים מהותיים, וכך גם בהליך כריתתו; כי ההסכם הופר הפרה יסודית; וכי זכויותיו הדיוניות של המבקש קופחו במסגרת ההליכים קמא.

4.דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתשובה.

5.כידוע, בית משפט זה לא ייעתר לבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אלא במקרים חריגים, בהם הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, או כדי למנוע עיוות-דין (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, הבקשה נטועה עמוק בנסיבות המקרה הפרטני, ואינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית אשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, הבקשה אינה מעלה חשש לעיוות דין, אף לא בשים לב לטענותיו של המבקש ביחס להתנהלות המותב בבית המשפט לענייני משפחה.

זאת ועוד, טענות המבקש בנוגע לניגוד עניינים לכאורה – נטענו לראשונה בבקשה שלפניי, מבלי שהועלו תחילה לפני הערכאות קמא, ודי בכך כדי לדחותן.

6.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א–2020.

משלא נתבקשה תשובה, ואך לפנים משורת הדין, חרף הלשון הבוטה שבה נקט המבקש בבקשתו – לא ייעשה צו להוצאות, אף לא לטובת אוצר המדינה.