בע"מ 9361/17 פלוני נ. פלוני

1.

הצדדים נישאו האחד לשנייה בשנת 1997. הבעל (המשיב) הוא איש עסקים והאישה (המבקשת) לא עובדת. לטענת האישה, בני הזוג חיו ברמת חיים גבוהה מאוד, ולאורך השנים היה אמון הבעל באופן בלעדי על הטיפול בכל הנוגע להון המשפחתי.

2.

לאחר שהתגלע קרע בין הצדדים, הגישה האישה תביעה רכושית נגד הבעל. לטענתה, הבעל העביר את ההון המשפחתי לנאמנויות שונות במדינות המשמשות מקלטי מס, נאמנויות אלה העבירו את הכסף לחברות בנות וכך "הוברח" הכסף מפני רשויות המס לאורך השנים גם כשבני הזוג ניהלו משק משותף, אך מכל מקום לאישה אין ידיעה לגבי מבני הנאמנויות ומקום הימצאם של הכספים המשותפים. על מנת לאתר את הכספים ביקשה האישה להעיד את עורכי הדין שנתנו לבעל שירותים משפטיים במבני הנאמנויות השונות וכן בענייני מיסוי עבור שני בני הזוג. הבעל התנגד מטעמי חיסיון עורך דין-לקוח. אחת מטענותיה של האישה הייתה כי החיסיון לא חל כלפיה שכן בכל ענייני הרכוש המשותף הייתה אף היא לקוח של עורכי הדין, וממילא הבעל פעל גם עבורה בנאמנות ברכוש המשותף.

3.

בית המשפט לענייני משפחה (השופט י' שקד ) נעתר לבקשת האישה והתיר לה להזמין לעדות את עורכי הדין. בהחלטתו קבע בית המשפט כי עמידתו של הבעל על זכותו לפרטיות ומכוחה על החיסיון בינו לבין עורכי דינו נעשית שלא בתום לב, ומשכך גוברת זכותה של האישה להגיע לחקר האמת, לעשות משפט צדק ולמצות את הדין. לצד זאת העיר בית המשפט כי הוא לא מצא לקבל את טענת האישה לפיה יש לקבוע כי החיסיון לא חל כלפיה שכן גם היא הייתה לקוחה של עורכי הדין, וזאת כיוון שענין זה לא הוכח והוא אף לא תואם את דרישות הפסיקה בנוגע ליצירת יחסי עורך דין-לקוח. על החלטה זו השיג הבעל לפני בית המשפט המחוזי (השופט ש' שוחט ), והשגתו התקבלה.

4.

מכאן בקשת רשות הערעור שהגישה האישה, וטענתה העיקרית היא כי החיסיון שלו טוען הבעל כלל לא חל כלפיה, שכן הבעל פעל ברכוש המשותף של בני הזוג לטובת בני הזוג, עוד בטרם פרץ ביניהם הסכסוך, ומשכך החיסיון שייך ליחידה המשפחתית כולה ולא לבעל בלבד. במילים אחרות נטען כי האישה (או המשפחה כולה) היא הלקוח של עורכי הדין, הן משום שעורכי הדין נתנו את שירותיהם בנוגע לרכוש המשותף של בני הזוג, והן משום שהבעל פעל גם כנאמן של האישה.

5.

בתשובתו לבקשת רשות הערעור טען הבעל כי דין הבקשה להידחות. נטען כי האישה כלל לא הוכיחה קיומם של יחסי עורך דין-לקוח בינה לבין עורכי הדין בהתאם לדרישות שנקבעו לצורך כך בפסיקה, וכי גם הטענה בדבר יחסי נאמנות או שליחות בין הבעל לאישה אינה יכולה להתגבר על החיסיון השייך לבעל. בהקשר זה הודגש, כי בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, וכי זכות זו - לשווי הנכסים ולא לנכסים עצמם - היא אובליגטורית ואינה מלמדת על זכות קניינית כלשהי בנכסים של בני הזוג במהלך חיי הנישואין.

6.

לאחר עיון הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

7.

טענתה של האישה אכן שובה את הלב במבט ראשון. ואולם, לאמיתו של דבר אין בטענה ממש. יחסי עורך דין-לקוח במהותם נסבים על השירות המשפטי שנותן עורך הדין ללקוחו. זהו ה"מוצר" שמספק עורך הדין, ואין ספק כי הוא יכול להינתן ביחס לעניינים רבים ומגוונים. השאלה מהם אותם עניינים שבגינם ניתן השירות המשפטי, האם מדובר בנכסים משותפים של הלקוח ושל אדם אחר או אפילו בנכסים שהם כלל אינם בבעלות הלקוח, אינה יכולה לשנות מן העובדה כי השירות המשפטי ניתן בעבור אותו אדם ספציפי ששכר את שירותיו של עורך הדין ולא בעבור אחר. על רקע זה גם יש להבין את המוסד של חיסיון עורך דין-לקוח, אשר נועד להבטיח את יכולתו של הלקוח להיוועץ בעורך דינו באופן חופשי (בג"ץ 744/97 גוזלן נ' השופט אהרון אמינוף - בית המשפט המחוזי נצרת , פ"ד נא(1) 355, 363 (1997), להלן: ענין גוזלן ; רע"פ 751/15

אברג'יל נ' מדינת ישראל , פסקה 31 (9.12.2015) ). ברי אפוא כי הרחבה של המונח "לקוח" בהקשר זה, כך שהוא יכלול גם אדם אחר שמלכתחילה השירות לא ניתן עבורו - יהא זה שותפו של הלקוח או בן זוגו - פוגעת בתכליתו של מוסד זה. יתר על כן, ואף שהדבר אינו מתעורר במקרה שלפנינו, הרחבת המונח "לקוח" טומנת בחובה אפשרות להרחבה של החיסיון כלפי צדדים אחרים באופן שפוגע, שלא בצדק, בערך של גילוי האמת בהליך השיפוטי (וראו בנוגע להרחבת יתר בהקשר אחר גם ענין

גוזלן , בעמ' 361) .

8.

מן הטעמים האמורים לא ראיתי לקבל את טענת האישה. למען הסר ספק יצוין, כי ככל שעורכי הדין המדוברים במקרה דנן נתנו שירות משפטי גם עבור האישה בנוגע לעניינים מסוימים, כפי שנטען למשל לגבי הסוגיה של מיסוי עולה חדשה - וברי כי הדבר טעון הוכחה - תוכל האישה לדרוש את חשיפת המידע הזה (ועל פני הדברים ספק אם הדבר מצדיק את העדתם של עורכי הדין בהליך הנוכחי, ובאשר נראה כי האישה יכולה לדרוש ישירות מעורכי הדין את המידע הרלבנטי לשירות המשפטי שניתן עבורה).

9.

לפני סיום יצוין, כי לא נעלמה מעיניי בקשת האישה להגיב לתשובת המשיב, אולם סברתי כי בנסיבות אין מקום להיענות לכך.

10.

בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.