בע"מ 9391/17פלוני נ. פלוני

1.

בקשת רשות הערעור דנן מופנית כלפי פסק הדין שבו קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"ש 39255-06-16; סגן הנשיא י' שנלר ; סגן הנשיא ק' ורדי ; השופטת ע' רביד ), באופן חלקי, את ערעור משיב 1 (להלן: המשיב ) על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (א"פ 17409-11-15; השופט י' שקד ), והורה כי סכום בן כ-100,000 ₪ יועבר מחשבון הבנק של המבקשת – בתו החסויה של המשיב, ששימש בעבר כאפוטרופוס לרכושה – לידי המשיב.

רקע וטענות הצדדים

2.

במהלך התקופה בה שימש המשיב כאפוטרופוס לרכושה של המבקשת, הוא הפקיד בחשבונה – ב-4 הזדמנויות שונות, ובמגוון דרכים – סכום כולל של 246,512 ₪. לאחר סיום תפקידו, ביקש המשיב כי סכום זה יושב לו, אלא שהמבקשת סירבה לעשות זאת. משכך, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תביעת השבה. לטענתו, הסכום המדובר מורכב מתמורה שקיבל במסגרת עסקת מכר, ומכספים השייכים לבנו – והופקד "בטעות" בחשבון המבקשת, על רקע סכסוך גירושין ושהותו של הבן במאסר. מנגד, המבקשת טענה, בהצביעה על כשלים וסתירות בגרסת המשיב, כי מקור הכספים בקצבאות הביטוח הלאומי שיועדו לה, וכי אין כל עילה להעברתם למשיב.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה. על פי השקפתו, נטל ההוכחה לגבי מקור הכספים שהופקדו מוטל על התובע. משלא עלה בידיו להציג "ראיה טובה" – נוכח מחדלים ראייתיים שונים, וסתירות שנפלו בגרסאותיו – "לא מן הנמנע כי הכספים שהופקדו לחשבון החסויה הם כספי החסויה, בין כספים השייכים לה מלכתחילה ובין כספי מתנה", ואין להורות על השבתם. המשיב ערער, כאמור, על פסק דין זה, ובית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו באופן חלקי. נקבע כי על אף הסתירות והקשיים בגרסת המשיב, הרי ש"ההפקדות מדברות בעד עצמן" ומלמדות כי לפחות הסכום שנותר כיום בחשבון המבקשת (כ-40% מסך ההפקדות) שייך לו. חישוב שערך בית המשפט המחוזי לימד כי סכומן המצטבר של קצבאות הביטוח הלאומי של המבקשת, שהוצגו כמקור אפשרי לכספים, מהווה רק "כמחצית" מן הסכום שהופקד. משכך – ומאחר והמבקשת לא העלתה, ובוודאי שלא הוכיחה, טענת מתנה – "אין ספק" שהמשיב הוכיח כהלכה את זכויותיו בסכום שנותר בחשבון, והוא זכאי לקבלו (בניכוי 5,000 ₪ שישמשו את המבקשת). בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי המשיב הסכים להסתפק בסכום האמור, תוך מיצוי זכויותיו בנוגע לכספים ש"נעלמו" מן החשבון בהליך אחר. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

3.

לטענת המבקשת, המשיב הועבר מתפקידו כאפוטרופוס לרכושה נוכח חשש לניגוד עניינים, ולאחר שהצהיר מפורשות כי לא הפריד בין חשבונות הבנק וכי קצבאות המבקשת הופקדו בחשבונו שלו. היא סבורה כי התנהלות זו, המצטרפת לעובדה "כי במשך שנים רבות [...] היה המשיב אחראי באופן בלעדי על כספי המבקשת ואין בידי אף אחד אחר ידיעות מלאות על הנעשה בכספיה", מחייבת הקפדה יתרה על הרמת נטל ההוכחה באשר למקור הכספים. לדידה, נוכח הסתירות בגרסאות השונות שהעלה המשיב – הן לגבי הסכום אותו הוא תובע, והן לגבי מקור הכספים שהופקדו – וחוסר תום הלב בהתנהלותו, לא היה מקום לקבל את ערעורו, "ולו מחמת הספק". המבקשת מוסיפה כי לבקשתה, היורדת לשורשי מערכת היחסים בין האדם לאפוטרופוס הממונה, היבט ציבורי המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

לעומתה, המשיב סבור כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף ולגופה. על הסף – משום שלא נתמכה בתצהיר; משום שהוגשה באיחור; ומשום שאינה מעלה שאלה עקרונית כלשהי. לגופם של דברים, המשיב חוזר וטוען כי מקור הכספים בחנות שמכר ובהחזרי הלוואות שהעניק בנו – ומציין כי ברבות הימים החזיר הן לבת זוגו לשעבר והן לבנו את המגיע להם, ומשום כך הוא שהגיש את תביעת ההשבה. לדבריו, המבקשת ידעה על נסיבות ההפקדה והסכימה לביצועה, אך בן זוגה הנוכחי, שלטש עיניים לכסף, גרם לה להימנע מהשבתו. המשיב מדגיש כי המבקשת לא הציגה כל הסבר חלופי, שלא לדבר על אסמכתאות, למקור הכספים, ומוסיף כי במשך כל תקופת כהונתו כאפוטרופוס שילם את חשבונותיה ואת שכר הדירה שלה, בשיעור העולה על קצבתה החודשית. על פי השקפתו, צדק בית המשפט המחוזי כאשר דחה את הספקולציה בדבר העברת הכספים במתנה – הן משום שהמבקשת כלל לא העלתה טענה כזו, והן משום שהראיות שהציג מפריכות אותה. משכך, סבור המשיב כי דין בקשת רשות הערעור להידחות תוך חיוב המבקשת בהוצאות.

משיב 2 (להלן: האפוטרופוס הכללי ) סומך אף הוא את ידיו על הכרעת בית המשפט המחוזי. לדעתו, המשיב יצא ידי חובתו כאשר הוכיח כי ההפקדות בוצעו (לפחות ברובן) מחשבונו – בעוד המבקשת לא הציגה כל תשתית עובדתית לביסוס זכויותיה בכספים. האפוטרופוס הכללי מדגיש כי הדוחות שהוגשו לאורך השנים בעניינה של המבקשת מלמדים כי "במהלך השנים הוצאותיה עולות על הכנסותיה באופן מובהק", כך שהניסיון להציג את הכספים שהופקדו כ"החזר" של הקצבאות שקיבלה לאורך השנים אינו משכנע.

יצוין כי ביום 26.12.2017 הוריתי, לבקשת המבקשת, על עיכוב ביצוע פסק הדין למשך 60 יום.

הכרעה

4.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. מן החומר עולה כי המבקשת אינה קוראת תיגר על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי – הן באשר לעצם ביצוע ההפקדות בחשבונה, והן באשר להיקף המצטבר של הקצבאות אותן הציגה כמקור הכספים שהופקדו – וכי קביעות אלה מעוגנות בתשתית ראייתית ראויה. ברם, המבקשת טוענת כי גם אם אין בידה להעלות טענות קונקרטיות בדבר זכויותיה בכספים, אין לזקוף זאת לחובתה. לדבריה, נוכח שליטתו הבלעדית של המשיב בענייניה הכספיים בתקופה הרלוונטית, והערבוב שנוצר בין חשבונו וחשבונה – עליו מצביעה הפקדת קצבאות המבקשת בחשבון המשיב – ראוי להטיל על המשיב נטל מהותי יותר. דהיינו, עליו להוכיח את מקור הכספים שהופקדו ולשלול גם חלופות היפותטיות, דוגמת חלופת המתנה.

בעניין זה אבהיר כי לו הייתה המבקשת טוענת שאביה, המשיב, העניק לה במתנה את הכספים שהופקדו בחשבונה, עשויה הייתה לעמוד לימינה "חזקת המתנה". זו מורה כי בהתקיים " מצב מובנה של דאגה לצרכי המקבל, כאשר הקשר בין הורה לבנו הוא הדוגמה המובהקת לכך", חזקה היא כי הכסף שהעביר ההורה לבנו ניתן לו במתנה, ועל הראשון להרים את נטל ההוכחה ולסתור חזקה זו (רע"א 8068/16 קטן נ' כהן (25.1.2018)). דא עקא, טענות הצדדים הן המשרטטות את גבולות המחלוקת, ואין די בקיומה של ראיה אפשרית תומכת כדי לאפשר לבית המשפט לטעון לצדדים טענות שלא העלו – דוגמת האפשרות שהכספים ניתנו במתנה. יתר על כן, קריאה מדוקדקת של בקשת רשות הערעור מלמדת כי באת כוח המבקשת הסתפקה בהצהרות כלליות

ו"תיאורטיות" לפיהן "לא ניתן לדעת האם הכספים שהועברו אכן שייכים למשיב אם לאו". ברם, אין בבקשה כל התייחסות לידיעתה האישית

של המבקשת – אשר נמנעה מלהצהיר כי לא ידעה, ולא יכולה הייתה לדעת, באלו נסיבות ולאלו מטרות בוצעה ההפקדה. הנה כי כן, המבקשת לא העלתה טענת הגנה ממשית, ואף לא טענה שמחדלה זה נובע מ"מחסומי מידע" שבאמצעותם מנע ממנה המשיב לעמוד על מהות ההפקדה. ברם, אין זה העיקר להכרעה. מדובר במקרה בו נדרשת ראייה אנושית ומעשית של הנסיבות. יש להתמקד בסיפור המעשה ובסיפור העושים.

באשר למבקשת – לו הייתה נעדרת כשירות, ולא ניתן היה לחלץ מפיה דבר אודות מקור הכספים או זכויותיה בהם, אפשר והיה מקום להטיל על המשיב נטל הוכחה משמעותי יותר (ראו והשוו סעיף 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; ע"א 2556/05 זלוטי נ' אינדיבי , פסקה 11 (8.2.2009)). אולם, מן החומר עולה כי למרות המגבלות שהביאו למינוי אפוטרופוס לרכושה, המבקשת אינה נטולת כשירות – והמשיב אף מציין כי היא נשואה לבן זוג. לפיכך, כאשר המבקשת מודה בקבלת הכספים ואינה מעלה כל טענת הגנה רלוונטית, אין להטיל על המשיב לרדוף אחרי האפשרי אך הלא קונקרטי, ולהתנות את השבת כספו בהפרכת ספקולציות היפותטיות.

באשר למשיב – הגם שניתן לבקר את התנהלותו בחשבון, ואת ניסיונו להעלים כספים מגורמים שונים, אין די בקיומם של פגמים אלה כדי לחייב את העברת הכסף כולו אל המבקשת. ההכרעה שואפת להגיע לאמת העובדתית, כפי שהיא עולה מן הראיות, ומובן, אפוא, שאין "לקנוס" את המשיב ולשלול ממנו את מלוא הסכום שהפקיד אך בשל התנהלותו הקלוקלת.

ומכאן, לסיפור המעשה. בית המשפט המחוזי היה מודע היטב לקשיים בהכרעה. לכן, ניתן משקל להנחה כי גם אם הופקדו בחשבון כל הכספים השייכים לבת עדיין אין בכך כדי "לכסות" ולהסביר יותר ממחצית מן הסכום. עוד ניתן משקל להוצאות הכספיות של המשיב עבור ביתו, הרלוונטיות לטענה האם כל הכספים שייכים לבת. על סמך האמור, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי יש להחזיר למשיב, לכל הפחות, את הכספים שנותרו בחשבון – כ-40% מהסך הכולל שהופקד. נדמה כי תוצאה זו צודקת ותואמת את הנסיבות כפי שהן. גם אם ניתן להגיע לתוצאה אחרת, בשקלול כל הנתונים תוצאה זו שומרת על האינטרסים של שני הצדדים. ודאי שאין לקפח את המבקשת, אך נכון גם כי אין לפגוע בזכויות המשיב כאשר אין לכך בסיס גם על פי הנחות שנוחות יותר למבקשת. התוצאה אינה מצדיקה התערבות.

5.

משכך, ואל לשכוח כי מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, הבקשה נדחית. עיכוב ביצוע פסק הדין מושא ההליך, לפי החלטתי מיום 26.12.2017, בטל לאלתר. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.