בע"מ 9436/12 פלוני נ. האפוטרופוס הכללי

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' ענבר, י' שבח וש' שוחט ), מיום 11.7.2012, בעמ"ש 61006-01-12, על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת ח' רוטשילד ), מיום 8.12.2011, בתיקי עיזבונות מאוחדים 102312-06, 102313-06 ו-101314-06. בפסק הדין נדחתה התנגדות המבקשים לקיים את צוואתו של יעקב אורנשטיין ז"ל (להלן - המנוח ), מיום 21.2.1999, שבה ביטל צוואה קודמת מיום 14.5.1996, שלפיה זכו המבקשים בנכסים מעיזבונו (להלן - הצוואה השנייה והצוואה הראשונה , בהתאמה).

2.

המנוח היה נשוי למלכה אורנשטיין ז"ל (להלן - המנוחה ). בני הזוג היו עריריים. המבקשים הם אחייניה של המנוחה. בשנת 1996 ערך המנוח את הצוואה הראשונה, בפני עדים, שבה הוריש את נכסי הדלא-ניידי שהיו בבעלותו למבקשים, בחלקים שווים. בשנת 1999 ערך המנוח את הצוואה השנייה, גם היא בפני עדים, ובמסגרתה ביטל את הצוואה הראשונה. לפי הצוואה השניה, הוריש המנוח את נכסיו לאפוטרופס הכללי, הוא המשיב בבקשה שלפניי. על הצוואה השנייה חתם המנוח במשרד עורך-דין וולוצקי, לשם הגיע באופן עצמאי. המנוח שילם שכר טרחה מכספו על עריכת הצוואה ואף הפקיד את הצוואה לאחר חתימתה בלשכת הרשם לענייני ירושה בתל-אביב. לאחר מות המנוח בשנת 2006, הגישו המבקשים בקשה לקיום הצוואה הראשונה. האפוטרופוס הכללי התנגד לבקשה.

3.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת המבקשים. בית המשפט ציין כי פסק כך חרף תחושה קשה שליוותה אותו בעת כתיבת פסק הדין, ולאחר שהמבקשים סירבו להצעות פשרה שהועלו במהלך הדיונים. בית המשפט קבע כי במועד עריכת הצוואה השנייה היה המנוח בקשרי ידידות עם סנא, מגדת עתידות, יחד עם חברתה קטי, שלהן הייתה השפעה רבה עליו. למרות זאת, קבע בית המשפט שלא הוכח שהצוואה השנייה נחתמה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת או בשל טעות במניע מצד המנוח. בית המשפט הוסיף שהוכח שבתקופה זו היה המנוח במצב קוגניטיבי תקין. על פסק הדין הגישו הן המבקשים והן המשיב ערעורים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים. בית המשפט קבע כי לאפוטרופא שמונתה למנוח בשנת 2003, עורכת-הדין עופרה זיו, אין כל ידיעה אישית בנוגע לנסיבות שהובילו לעריכת הצוואה השנייה, ואין בכוחה של עדותה כדי לבסס את טענת המבקשים בנוגע להשפעה הבלתי הוגנת של סנא וקטי על המנוח בעת עריכת הצוואה השנייה. בית המשפט הוסיף כי המזכר שנכתב בזמן אמת על ידי עורך-הדין וולוצקי, תוך שיחה עם המנוח לקראת עריכת הצוואה השנייה, מלמד על רצונו הברור של המנוח לבטל את צוואתו הראשונה. בית המשפט קבע עוד כי הצוואה נחתמה בפני שני עדים, כדין. בעקבות פסק הדין הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

5.

המבקשים טוענים כי בדיון לפני בית המשפט המחוזי קיבל בית המשפט, למעשה, את ערעורם, ואילו בפסק הדין הפך במפתיע את מסקנתו ודחה את הערעור. המבקשים טוענים שלשופטת ח' רוטשילד ולשופטת י' שבח היה אינטרס אישי בהליכים, באופן שהכריע את תוצאתם. המבקשים חוזרים בפירוט על טענותיהם בקשר לעורכת-הדין זיו ולתמליל השיחה שנערכה עימה, וכן על טענותיהם בקשר לגרסאות שמסר עורך-הדין וולוצקי בקשר לנסיבות עריכת הצוואה השנייה. כן חוזרים הם על הטענה כי הצוואה השנייה נערכה בפני עד אחד. בא-כוח המבקשים מבקש שייעשה צדק, במיוחד בהתחשב בעובדה שסנא, שביקשה לרשת בכוח את המנוח, הורשעה לאחרונה בעושק. לדבריו, אין ללמוד מהעובדה שהמנוח הפקיד את הצוואה השנייה בעצמו, על כשרות מניעיו. לדעת בא-כוח המבקשים, השפעתה החמורה של סנא גרמה למנוח לאבד את אמונו באחייניו, המבקשים, עד כי איבד עניין במה שייעשה בירושתו. במצב דברים זה, מבקש בא-כוח המבקשים להשיב את הרכוש לידי המשפחה.

6.

דין הבקשה להידחות. חרף הדברים הנכוחים שכתב בא-כוח המבקשים, אין בידי להיעתר לבקשתו. שתי ערכאות הכריעו על סמך הראיות שהובאו לפניהן כי לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת או טעות במניע של המנוח בעת כתיבת הצוואה השנייה וביטול הצוואה הראשונה. אין בטענות שהעלה בא-כוח המבקשים, גם בערכאה זו, כדי להפריך קביעה זו, זאת למרות תחושת אי הנוחות הנובעת מהתוצאה. בסופו של יום, הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית והיא אינה חורגת מהעניין של הצדדים הישירים לסכסוך זה. ולכן, הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור ( הדר חיפה ) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). אשר לטענות שהעלו המבקשים נגד השופטות ח' רוטשילד ו י' שבח , הרי שמדובר בטענות פסלות שאין זה ההליך הראוי להשמיען. יוזכר כי המבקשים נמנעו מלהגיש ערעור פסלות על החלטת השופטת ח' רוטשילד שלא לפסול עצמה, והסכימו במפורש שהשופטת י' שבח תשב בדין, חרף הייעוץ המשפטי שמקבל בעלה מעורך-הדין וולוצקי. לפיכך, יש לדחות את טענות המבקשים בהקשר זה. בשולי הדברים אעיר כי חבל שבנסיבות הייחודיות שנוצרו במקרה דנא, לא השכילו בעלי הדין להגיע להסכם פשרה ביניהם על בסיס הצעת בית המשפט המחוזי בדיון מיום 9.7.2012. אפשר שגם כעת פתוחה הדרך למשיב להציע למבקשים פתרון ברוח דברים אלה, וראוי הוא שכך ייעשה, יש לקוות שבסופה של דרך מיגעת בכל זאת יגיעו הצדדים להסכמה ביניהם.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.