בע"מ 948/15 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 21.1.2015

בעמ"ש 16430-04-14 (בפני כב' השופטים מיכל נד"ב , ורדה פלאוט ו צבי ויצמן ) בגדרה התקבלה הבקשה למתן רשות ערעור שהוגשה על ידי המשיבה בהליך זה על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (כב' השופטת מרים קראוס ). זאת באופן שנקבעו שלושה תנאים חדשים להבטחת העתקת מקום מגוריהן של המשיבה וביתם המשותפת לשוויץ, תוך שמירת זכויות המבקש.

הפרוצדורה הדיונית בנדון סבוכה היא. די לומר כי המחלוקת בין הצדדים עברה יחד עם הליך זה חמישה גלגולים. עיקרי הדברים יפורטו עתה.

2.

המשיבה הגיעה לישראל משוויץ בעקבות נישואיה האזרחיים למבקש ב - 2011, יחד עם בתה שהייתה אז בת חמש. בארץ ילדה את בתם המשותפת (להלן: הבת ). הנישואין לא עלו יפה, וכבר בשנת 2012 הגישו הצדדים תביעות הדדיות לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בעניין משמורת הבת ומזונות. בסוף אותה שנה הותרו נישואיהם. המשיבה נותרה בארץ ללא קרובי משפחה וללא עבודה, והיא אינה דוברת עברית. בהתאם לכך, ביקשה שיתירו לה להגר חזרה לשוויץ עם שתי בנותיה. לטענתה, בשוויץ מובטחים לה סיוע מהרשויות, עבודה בתחום עיסוקה ותמיכה ממשפחתה המתגוררת במקום.

3.

בית המשפט לענייני משפחה הפנה את הצדדים לאבחון מסוגלות הורית שנערך על ידי מכון שקד. בחוות הדעת נקבע כי ההסדר הטוב ביותר מבחינת הבת יהיה מגורים עם אמה ואחותה בשוויץ, במקביל לקביעת הסדרי ראייה בינה לבין אביה. חוות דעת זו אומצה על ידי בית המשפט. נקבע כי על האם ליטול את תפקיד ההורה המשמורן, וכי יהא נכון לאפשר לה לשוב לשוויץ עם בנותיה, תוך אימוץ הסדרי ראייה למבקש. אלו יבוצעו בדרכים שונות – החל בתקשורת אלקטרונית, וכלה בהגעה פיזית של הבת פעמים מספר לישראל.

לצורך הבטחת קיום התחייבויותיה של המשיבה, וכדי למנוע את הברחת הבת משוויץ וניתוק הקשר עם אביה, קבע בית המשפט מספר ביטחונות. ראשית, הוחלט כי על המשיבה להפקיד בקופת בית המשפט ערבון על סך של 500,000 ₪ להבטחת פרטי ההסכם בין הצדדים. שנית, נקבעו הסדרי ראייה מסוימים, כפי שצוין. שלישית, היה על המשיבה למסור פרטים למבקש אודותיה ואודות ביתם. רביעית, וכאן נמצאת נקודת המחלוקת העיקרית בענייננו, היה על המשיבה להמציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הבת שייקלט במשטרת הגבולות בשוויץ, שאמור להבטיח כי הבת לא תצא מן המדינה אלא לצורך ביקורים בישראל. עד כאן ההליך הראשון שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה.

האם הגישה ערעור כנגד פסק הדין בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עמ"ש 16430-04-14). הצדדים הגיעו להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיו הביטחונות והסדרי הביקור יוותרו על כנם, למעט סכום הערבון שיופחת לסך של 150,000 ₪. בהמשך אותה שנה הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה לשינוי פסק הדין. לדבריה, צו עיכוב יציאה מהארץ אינו ניתן לביצוע בשוויץ, משום שניתן לעבור משוויץ למדינות שכנות ללא צורך בביקורת גבולות ובדרכון. בית המשפט לענייני משפחה החליט כי לא הוענקה לו סמכות לשנות פסק דין חלוט של המחוזי, וכי בהיעדר הסכמה יש להגיש הליך חדש. זהו ההליך השני שהתנהל בבית משפט לענייני משפחה, והשלישי במספר.

בהתאם, פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי, בבקשה לבטל את פסק דינו מחמת חוסר אפשרות לבצעו, כפי שטענה בערכאה הקודמת. במסגרת זו, העלתה שלוש חלופות מצטברות על מנת להבטיח כי הילדה לא תצא את גבולות שוויץ, חלף הצו לעיכוב יציאה. ראשית , תנפיק היא לבת דרכון התקף בשוויץ ובישראל בלבד, ואף השיגה את אישור השגרירות השוויצרית להיתכנות העניין. שנית , פרטי פסק הדין יועברו לרשות להגנת הילד בשוויץ, וזו תגדיר את הוצאת הבת מחוץ לגבולות המדינה כעבירה לפי החוק השוויצרי. שלישית , לבת ימונה אפוטרופוס, דרכונה יופקד בידיו, והוא יחזירו לאם רק לצורך שליחת הבת לביקור מולדת בישראל.

מכאן הבקשה למתן רשות הנדונה – ההליך החמישי במספר. עניינה החלטת ביהמ"ש המחוזי לשנות את פסק דינו, ולקבוע את שלושת התנאים החדשים שהוזכרו. המבקש מעלה תמיהה, והגיונה בצידה – מדוע עלתה טענה זו רק עתה? האמנם לא ידעה המשיבה כי זהו המצב הקיים ברחבי אירופה עוד בטרם העלתה הצעה זו בפני הערכאה הראשונה? בנוסף, מבחינה דיונית סבור המבקש כי היה על המשיבה לפתוח בהליך חדש אם רצתה לשנות את התנאים שנקבעו. אף לגופו של עניין, סבור המבקש כי היה מקום לבחון את תיקון הפסק כמכלול. מן העבר האחר, טוענת המשיבה כי השינוי שהציעה והתקבל – הוא ראוי ונכון.

4.

עניינה של בקשה זו הוא שלושת התנאים שנקבעו כדי לשמור ולהבטיח את זכויות המבקש עקב מעבר המשיבה והבת לשוויץ. מבחינה דיונית, הסוגיה איננה עצם המעבר – נושא שהוסדר בשני ההליכים הראשונים כפי שתואר לעיל. ההכרעה בהליכים כגון אלו מתבססת על העיקרון הראוי של טובת הילד, כפי שזו נקבעת בנסיבות המקרה הקונקרטי. כך ההלכה מימים ימימה. ראו, לדוגמא, את שנפסק על ידי השופט זילברג לפני כארבעים שנה בע"א 209/54 שטיינר נ' היועמ"ש , פ"ד ט 241 (1955). פסק דין זה אמנם נשען על עיקרון טובת הילד, אך כולל הפניה לגישת המשפט העברי, שבאה לידי ביטוי מאות שנים קודם לכן- "הכל תלוי בראות בית הדין באיזה מקום יש תקנה לוולד יותר " (שו"ת הרדב"ז, חלק א', סימן קכג (הרדב"ז, שחי במאה ה-16 במצרים)).

בדיקת נסיבות טובת הבת, לרבות הקביעה שהמשיבה היא ההורה המשמורן, נערכה בצורה מקצועית ועניינית. המומחים מצאו את האם כראויה לשמש כהורה המשמורן, אישרו כי עדיף שהדבר יעשה בשוויץ, ונקבעו הסדרי ראיה בין המבקש לביתו.

באשר לסוגיית התנאים החדשים שנקבעו- אינני מתעלם מן הכלל כי במקרים הנוגעים למשמורת קטינים, ייטה בית המשפט להעניק רשות ערעור באופן רחב יותר. התוצאה היא, שגם ב"גלגול שלישי" ייטה בית המשפט לתת את הדעת לנסיבות המקרה. אך שטר ושוברו בצידו. בבקשה מעין זו ישקול בית המשפט את מהות העניין – דהיינו טובת הקטין. כאמור המבקש מלין כנגד תיקון התנאים בניגוד להסכמתו המקורית ועיתוי התיקון. אף ניתן להרהר האם הדרך הדיונית בה נקטה המשיבה –

פניה לבית המשפט לענייני משפחה בהליך השלישי – היא הבחירה הנכונה, היחידה והראויה. ברם, במסגרת בקשה זו, אין להתמקד בסוגיות דיוניות כגון עיתוי הגשת הבקשה והרקע לה, אלא לבחון האם ההחלטה לגופה משרתת את עיקרון טובת הילד.

במובן זה, מוכן אני לאמץ את גישת המבקש, ולצפות על העניין כמכלול. נדמה כי הוספת התנאים החדשים מקדמת את טובת הבת, אף מנקודת המבט של ההגנה על זכויות המבקש. בכך נוצרת אירוניה מסוימת. ניתן להבין כי המבקש היה מעדיף שביתו תישאר בארץ, אך משנקבע אחרת דווקא המשיבה הציעה חלופה ראויה בדמות שלושת התנאים, שתכליתם, בין היתר, לשמור על המשך הקשר בין הבת למבקש. בהתאם לכך, שותף אני לתוצאה אליה הגיעו בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי כערכאת ערעור. יושם אל לב כי המבקש לא הציע חלופה אחרת, או ביקש תנאי נוסף. אילו הייתה עולה מדבריו אלטרנטיבה שכזו, ניתן היה לדון בכך. אולם חלופה שכזו אינה בנמצא. המסקנה היא כי התנאים החדשים משתלבים עם ההכרעה השיפוטית של הערכאות קמא בדבר כפיית זהותו של ההורה המשמורן והמעבר לשוויץ, והכל

בפריזמה של טובת הבת.

5.

לנוכח העובדה שהבת היום כבר כמעט בת ארבע, ויישום ההסדר בהווה ובעתיד תלוי בשיתוף פעולה בין הוריה, ארשה לעצמי להוסיף הערה בונה לצדדים. זאת גם לנוכח תיאורה של כב' השופטת מ' קראוס : "ניהול התיק... הסתבך, הסתרבל והפך בין הצדדים לזירת התגוששות...". ואכן, עיון בחומר מלמד כי המחלוקות בין הצדדים המשיכו לגעוש ולרעוש, ולא נחו אלו מזעפם. חבל שכך הדבר. נראה כי על

כל אחד מהצדדים להבין שטובת הבת תלויה גם בו, ואין המאבקים הבלתי נדלים תורמים לרווחתה. היישום בפועל, הרחק מאולמו של בית המשפט, כמובן שאיננו קל. כך הוא גורלו של קשר טוב בין בני זוג שהופך עכור, ובית שנבנה ואיננו עוד. כלשונו הנאה של ש"י עגנון: "צחק בי הרוח ואמר, בית זה שבנית היכן הוא? אף אני שאלתי, היכן ביתי, אבל לא צחקתי." (ש"י עגנון, "מאויב לאוהב" אלו ואלו –

סיפורים נאים של ארץ ישראל (שוקן, 1998)). ועדיין, האחריות לגידול הבת בצורה מיטבית היא משימה משותפת של הצדדים, ועליהם לשאת בה – כראוי.

6.

הבקשה נדחית. נוכח נימוקיי, אין צו להוצאות.