בע"מ 961-23 בע"מ 961-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.1.2023 (עמ"ש 23997-09-22, השופט ח' שרעבי, השופטת א' אלון והשופט א' נאמן). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות מיום 9.6.2022 (תלה"ם 32166-05-17, השופטת ל' דהן חיון).

2.המבקש והמשיבה הם בני זוג לשעבר, שנישאו זה לזו בשנת 1979 והתגרשו בשנת 2007. בתמצית יצוין כי ביום 10.7.2002 הצדדים חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין (להלן בהתאמה: ההסכם ו-פסק הדין). בהסכם נקבע, בין היתר, כי המשיבה תהיה זכאית למחצית הזכויות הכספיות שצבר המבקש במקום עבודתו במהלך שנות השיתוף ביניהם, וכי המועד הקובע לאיזון יהיה יום 31.12.1998 (להלן: מועד הקרע). עוד יצוין שמשנת 1982 המבקש עובד בשירות הביטחון הכללי, וכי עם פרישתו מעבודתו יהיה זכאי לקבל פנסיה תקציבית. על-פי נתוניו של המבקש והוותק שלו במקום העבודה, הוא הגיע לצבירה מקסימלית של אחוזי פנסיה כבר בשנת 2003, וצפוי לצאת לגמלאות בשנת 2024.

3.בהמשך, התגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה כיצד יש לפרש וליישם את האמור בהסכם. על רקע זה, ההליך בבית המשפט לענייני משפחה נסב, בין היתר, על אופן החלתו של החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ד-2014 (להלן: החוק), שנחקק לאחר המועד שבו ניתן פסק הדין, ואשר מסמיך את בית המשפט ליתן הוראה לגוף המשלם את הפנסיה ביחס לחלוקתה בין בני הזוג הפרודים. כמו כן, הצדדים נחלקו באשר לגובה המשכורת הקובעת של המבקש לצורך קביעת זכויותיה של המבקשת.

4.ביום 29.12.2016 המשיבה הגישה בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בעניין יישומו של החוק על ההסכם (י"ס 64183-12-16). במאמר מוסגר יצוין כי מועד פרישתו הצפוי של המבקש בזמנו היה יום 31.12.2018, ועל כן המשיבה ביקשה כבר בשלב זה להבטיח את זכויותיה בפנסיה. בית המשפט לענייני משפחה בחיפה זימן את הצדדים למפגש מהו"ת, שאליו המבקש לא התייצב. עקב כך, בית המשפט לענייני משפחה בחיפה הורה על סגירת ההליך ליישוב הסכסוך. סמוך לאחר מכן, ביום 16.5.2017, המשיבה פתחה בהליך אחר לקבלת פסיקתה בהתאם לחוק בבית המשפט לענייני משפחה בקריות (להלן: בית המשפט לענייני משפחה), אשר מינה מומחה מטעמו להכנת חוות דעת אקטוארית. בסופו של יום, בית המשפט לענייני משפחה מצא לקבל את טענות המשיבה בקבעו כי יש להחיל את החוק בעניינם של הצדדים, וכן שהיא זכאית לקבל את חלקה בהתאם לשכרו של המבקש ביום פרישתו ולא על-פי שכרו במועד הקרע.

5.המבקש הגיש ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי ביחס לכמה מהיבטיו. עם זאת, בהמשך הוא צמצם את הערעור לסוגיה אחת, והיא מידת ההשפעה של התארים האקדמיים שרכש לאחר מועד הקרע על חלוקת החיסכון הפנסיוני בין הצדדים. במסגרת זו, הוא ביקש לצרף כראיה אישור ממקום עבודתו לפיו זכאות שרכש לתואר ראשון השפיעה על דרגתו, וכפועל יוצא מכך גם על שכרו. מנגד, המשיבה טענה כי דין הערעור להידחות וכך גם הבקשה לצירוף ראיה. בהקשר אחרון זה טענה המשיבה כי אין באישור הנזכר כדי ללמד על השפעת התארים האקדמיים על השכר, משום שהמבקש לא צירף אליו נתונים ביחס לגובה שכרו בתקופת הלימודים ולאחריהם. המשיבה הוסיפה וטענה שהמבקש יצא ללימודי התואר הראשון על חשבון המעסיק בזכות הוותק שצבר במקום העבודה במהלך חיי הנישואים, ולכן המשיבה שותפה לתוספת למשכורתו שנצברה כתוצאה מהלימודים.

6.לאחר עיון בטענות הצדדים, בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה לצירוף ראיה, אך קבע כי אין הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בתמצית, נקבע כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי השינויים שחלו בשכרו מאז מועד הקרע אינם קשורים לתקופת השיתוף בין בני הזוג. בהגיעו למסקנה זו הדגיש בית המשפט המחוזי, בין היתר, את תקופת הנישואים הארוכה של בני הזוג, וכן את העובדה שהמבקש נמנע מלהתייחס לטענת המשיבה כי הוא לא מימן מכיסו את לימודיו, אלא שאלו מומנו על-ידי מקום עבודתו.

7.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בין המשפט המחוזי. לטענת המבקש המקרה דנן מעלה סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ונסבה על השאלה מהו השכר הרלוונטי לחישוב השיתוף בזכויות פנסיוניות (במועד הקרע או במועד הפרישה). המבקש מוסיף וטוען, כי ההסכם שביסוד פסק הדין בנושא חלוקת הרכוש בין הצדדים יצר "מעשה בית דין" המצדיק את ביטולו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בנוסף, המבקש מדגיש שהתערבותו של בית משפט זה נדרשת על מנת למנוע עיוות דין.

8.ביום 5.3.2023, בהתאם להחלטתי, הגישה המשיבה את תשובתה לבקשת רשות הערעור ובה טענה כי דינה להידחות. בתשובתה הדגישה המשיבה כי הטענות המועלות בבקשה חורגות מאלו שנדונו על-ידי בית המשפט המחוזי וכי ממילא הבקשה אינה עומדת באמת המידה הנהוגה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

9.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. בנסיבות העניין, חרף טענות המבקש, לא התרשמתי כי הבקשה מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. זאת, בשים לב לפסיקותיו הקודמות של בית משפט זה ביחס לסוגיות המתעוררות במקרה דנן (ראו: בע"ם 4860/16 פלונית נ' פלוני, פסקה סד (5.9.2017); בע"ם 5210/18 פלוני נ' פלונית (22.10.2018)). כמו כן, אף לא התרשמתי כי נדרשת התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי על מנת למנוע עיוות דין.

10.סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 4,000 שקלים.