בע"מ 9623/16 פלוני נ. פלוני

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 9.11.2016 (עמ"ש 41349-02-14, סגני הנשיא י' שנלר

ו- ק' ורדי

והשופטת ע' רביד ). בית המשפט המחוזי דחה ערעורים שהגישה המבקשת על שני פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (השופט י' שקד ) – האחד מיום 26.11.2013 (תמ"ש 25561/00)

והשני מיום 15.6.2015 (תמ"ש 8204-09-12).

רקע והליכים קודמים

2.המבקשת והמשיב 2 (להלן: המשיב ) הם בני זוג שנפרדו, לאחר שנות נישואין רבות שבהן הביאו לעולם חמישה ילדים משותפים.

3.מקורה של בקשה זו הוא במחלוקת הנסבה על הדירה שבה התגוררו השניים יחד החל משנת 1998 (להלן: הדירה או דירת המגורים ). הדירה היא חלק מבניין בן שתי קומות (להלן: הבניין ) שהיה בבעלותו של אביו המנוח של המשיב (להלן: המנוח ), שעזבונו מצוין בבקשה כמשיב 1. מלבד דירת המגורים, הממוקמת בקומה הראשונה של הבניין, מצויות בבניין שתי דירות בקומת הקרקע. הבניין לא נרשם מעולם כבית משותף. בשנת 1991 העביר המנוח למשיב במתנה את הזכויות באחת הדירות שבקומת הקרקע בבניין (המהוות כשליש מהזכויות הכוללות בו). בשלב מאוחר יותר, שיפצו המבקשת והמשיב את דירת המגורים ועברו כאמור להתגורר בה.

4.

בראשית שנות ה-2000 עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון, דבר שהוביל לפתיחתם של כמה הליכים משפטיים ביניהם. המבקשת הגישה תביעה למזונותיה ולמזונות ילדיה הקטינים וכן תביעה רכושית נגד המשיב, המנוח ואחיו של המשיב, שבה טענה בין היתר כי היא זכאית למחצית מהזכויות בדירת המגורים (להלן: תביעת הרכוש ). מנגד, המנוח הגיש תביעה לפינוי וסילוק ידם של המבקשת והמשיב מדירת המגורים (להלן: תביעת הפינוי ). בעיקרו של דבר, המבקשת טענה כי היא והמשיב רכשו זכויות בדירה ואף השקיעו בשיפוצה, ואילו המנוח טען כי מעמדם בה היה כשל שוכרים בלבד.

5.ביום 23.8.2010 נתן בית המשפט לענייני משפחה (השופטת ח' ריש רוטשילד ) פסק דין שהכריע בתביעת הרכוש ובתביעת המזונות. במסגרת זו ניתן פסק דין הצהרתי לפיו המבקשת זכאית, בין היתר, למחצית שווי הזכויות בחלקו של המשיב בבניין וכן למחצית השווי של השבחת דירת המגורים, בעקבות השיפוצים שנערכו בה (להלן: פסק הדין ההצהרתי ).

6.על פסק דין זה הגישו שני הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 43186-10-10). ביום 20.12.2012 קיבלו הצדדים את הצעתו של בית המשפט המחוזי לפיה כל הערעורים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה יידחו, למעט בעניין אחד הנוגע לפסיקת המזונות אשר בו יכריע בית המשפט המחוזי על דרך הפשרה. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי בא-כוחה של המבקשת הבהיר כי מקובל עליה שפסק הדין אינו מקנה לה אלא זכויות כספיות, וכי היא לא תבקש להירשם כבעלת זכויות בבניין או בדירת המגורים מכוחו של פסק הדין.

7.ביום 26.11.2013 נתן בית המשפט לענייני משפחה פסק דין בתביעת הפינוי. בית המשפט לענייני משפחה דחה את כלל טענות ההגנה של המבקשת והורה על פינויה מן הדירה. בין היתר, ציין בית המשפט לענייני משפחה כי לא היה מקום להעלות את הטענה לפיה למבקשת זכות בעלות בדירה, שכן זו נדחתה במסגרת פסק הדין ההצהרתי, אשר הפך חלוט לאחר שהצדדים חזרו בהם מערעוריהם עליו. כן נקבע כי טענותיה הנוספות של המבקשת – לרבות בנוגע להיותה דיירת מוגנת בדירה או בעלת זכות שימוש בלתי הדירה בה – נטענו בעלמא וללא ביסוס של ממש.

8.ביום 15.6.2015 נתן בית המשפט לענייני משפחה פסק דין נוסף שבו נקבע הסכום הכולל שלו זכאית המבקשת לאחר איזון המשאבים בין בני הזוג.

9.המבקשת הגישה ערעורים על פסקי דינו של בית המשפט לענייני משפחה (מיום 26.11.2013 ומיום 15.6.2015). בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים בקבעו כי מדובר בניסיון של המבקשת לפתוח מחדש פסקי דין חלוטים ולהעלות פעם נוספת טענות שכבר נדחו. ביחס לערעור על פסק הדין בתביעת הפינוי הזכיר בית המשפט המחוזי כי המבקשת הסכימה והצהירה – במסגרת הערעור על פסק הדין ההצהרתי – כי זכויותיה בדירה אינן אלא זכויות כספיות. על כן, נקבע כי אין מקום לדון מחדש בטענות שהעלתה המבקשת בעניין בעלותה לכאורה בחלקים של הבניין, וכי השמעתן בשלב זה של ההליך עולה כדי חוסר תום לב דיוני. אף הערעור על פסק הדין בעניין איזון המשאבים נדחה על ידי בית המשפט המחוזי לפי הסמכות הקבועה בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט המחוזי הדגיש כי על רקע פסקי הדין הקודמים שניתנו בעניינם של הצדדים, אין מדובר במקרה שבו יוצאת המבקשת מנישואיה בלא כלום, וכי לזכותה עומד סכום כספי משמעותי.

בקשת רשות הערעור והתשובות להן

10.בקשה זו נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה נטען בכלליות כי יש הצדקה לקבלה נוכח החשיבות הציבורית ב"מניעת השתלטות רכושית במרמה על ידי בני זוג" וכן לאור עקרונות של "צדק טבעי". נוסף על כך, המבקשת מעלה טענות עובדתיות רבות – המשתרעות על גבי כ-30 עמודים – ביחס לסכסוך הרכושי בין הצדדים. בפרט נטען כי הסכם שנחתם עם המנוח בכל הנוגע לזכויות בבניין ולמעמדם של המבקשת והמשיב כשוכרים היה פיקטיבי, וכן כי המשיב הוא שעמד מאחורי תביעת הפינוי שהגיש המנוח. על כן, המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא הצהיר על בעלותה בחלק מהבניין ועל בטלותם של פסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה, שהושגו, כך נטען, במרמה. כמו כן, המבקשת טוענת כי יש להורות על בטלות הסכמתה לחזור בה מערעורה על פסק הדין ההצהרתי. לחלופין, המבקשת מציינת כי אף אם יקבע שפסק הדין ההצהרתי הוא חלוט, עדיין ניתן לבטלו משיקולי צדק.

11.בד בבד עם בקשת רשות הערעור, המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין המורה על פינויה מדירת המגורים. ביום 28.12.2016 הוריתי על הגשת תשובות לבקשות. כמו כן, הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על פינויה של המבקשת מדירת המגורים.

12.בתשובה שהוגשה ביום 4.1.2017 על-ידי מנהל העיזבון של המנוח נטען כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. מנהל העיזבון טוען כי המבקשת מנסה לערער על ממצאים עובדתיים בלבד, שאין מקום לדון בהם ב"גלגול שלישי". כמו כן, הוא טוען כי טענותיה של המבקשת מכוונות נגד פסק הדין ההצהרתי, שהפך חלוט ואין עוד מקום לערער עליו.

13.אף המשיב סבור כי דין הבקשה להידחות. בתשובתו מיום 11.1.2017 הוא טוען כי הבקשה נסבה על עניינם הקונקרטי שלו ושל המבקשת וכי אין בה כל חשיבות משפטית החורגת מכך. לגופו של עניין, הוא מציין כי ההליכים בינו לבין המבקשת מתנהלים כבר כ-16 שנים ואף ניתן במסגרתם פסק דין חלוט הקובע כי למבקשת אין זכות בעלות בדירה. לטענת המשיב, ניסיונה של המבקשת לפתוח נושא זה לדיון מחודש הן בתביעת הפינוי והן בבקשה דנן עולה כדי חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. עוד הוא מוסיף וטוען כי גם הטענות שמעלה המבקשת בעניין איזון המשאבים ביניהם נדחו זה מכבר על ידי הערכאות הקודמות ואין מקום להתערב בקביעותיהן המבוססות על ממצאי עובדה.

דיון והכרעה

14.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני סבורה שדין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

15.הבקשה אינה עומדת באמות המידה המצמצמות שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123 (1982)). לאמיתו של דבר, כלל טענותיה של המבקשת הן טענות "ערעוריות" באופיין הממוקדות כל כולן בשאלות עובדתיות שהוכרעו זה מכבר על ידי בית המשפט לענייני משפחה. לא למותר לציין – כפי שהודגש כבר ב"גלגולים" קודמים של ההליך – כי חלק ניכר מטענות המבקשות מכוון כלפי הכרעות חלוטות שלא ניתן עוד לערער עליהן. טענות אלה לא היה מקום להעלות, לא כל שכן נוכח קביעותיו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה.

16.אשר על כן: הבקשה נדחית. ממילא מתייתרת גם הבקשה לעיכוב ביצוע. הצו שניתן בהחלטתי מיום 28.12.2016 מבוטל בזאת. על מנת לאפשר למבקשת זמן התארגנות נאות, אני מורה כי עליה לפנות את הדירה בתוך 45 ימים. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 2,000 שקלים לכל אחד.