בע"מ 9684/01 גרמן נחשונוב נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא פינקלמן) בתיקי ב"ש 5131/01 ו- 5141/01, בהם הורה על החמרה בתנאי השחרור בערובה שנקבעו לגבי העורר בב"ש 4801/01, והורה כי ישהה במעצר בית מלא במשך כל שעות היממה.

2.נסיבות העניין הן כדלקמן:

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות: סחר בבני אדם וסרסרות למעשי זנות. על פי האישום, במועד בלתי ידוע קנה מאדם אחר בחורה תמורת 5,000 דולר לשם העסקתה בזנות. תוך עיסוקה בזנות, שילם לה העורר שכר חודשי ואת רווחיה לקח לעצמו. ביום 15.10.01 נתפס באיזור חניון העיר העתיקה בקיסריה כשהוא מסיע את הבחורה ברכבו לפגוש לקוח לצורך עיסוק בזנות.

המדינה ביקשה את מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי בחן את התשתית הראייתית והגיע למסקנה כי בעוד מצויות בתיק ראיות מספיקות לצורך האישום השני הנוגע לסרסרות לזנות, אין ראיות לכאורה ברמה מוצקה המבססות בשלב זה את האישום הראשון הנוגע לסחר בבני אדם ברמה הנדרשת לצורך מעצר עד תום ההליכים. בנסיבות אלה, ראה בית המשפט לנכון לדון בחלופת מעצר, ואומנם, בהחלטה נוספת ביום 7.11.01 קבע כי ניתן לשחרר את העורר בחלופת מעצר בבית אביו בתנאי שישהה במעצר בית בשעות הערב והלילה, והורה גם על מתן ערבויות והפקדה בסכומים שקבע. בין תנאי השחרור נכלל גם תנאי לפיו העורר לא יצור קשר כלשהו עם הבחורה ועם אלכסנדר סמיונוב, אשר נחשד באותה עת כשותף לעבירות.

ביום 20.11.01 הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים עקב הפרת תנאי השחרור על ידו. הבקשה נסבה על אירוע שהתרחש ביום 8.11.01 שהיה יום לאחר שחרורו בערובה, כאשר הגיע לבית משפט השלום בו היה סמיונוב עצור בתא המעצר. העורר קרא לו דרך החלון ושאל אותו אם אמר למשטרה משהו עליו ולכך ענה לו סמיונוב כי לא אמר דבר. העורר השיב לו כי אם יגיד משהו למשטרה הוא ילך יחד אתו לכלא. מפגש זה לטענת התביעה מהווה הפרת תנאי שחרור האוסר מפגש בין העורר לסמיונוב ומהווה עילה למעצר העורר עד תום ההליכים הן לאור הפרת תנאי השחרור בערובה והן בעילה של חשש לשיבוש מהלכי המשפט.

בצד בקשת מעצר זו, הוגשה לבית המשפט בקשה נגדית מטעם העורר לבטל את מעצר הבית שהוטל עליו לשעות הלילה. העילה לבקשתו היא בכך כי השותף סמיונוב שוחרר בינתיים בהחלטת בית המשפט בהפקדה של 2,000 ש"ח והרחקה למשך חודש ימים מחדרה בלבד, והוא בעצם מהלך חפשי. לטענתו, על פי עדות הבחורה, העבריין העיקרי בענין הסחר היה סמיונוב ולא העורר, ואין לראות בהודעותיו בהן הוא מפליל את העורר על מנת לנקות את עצמו כחומר ראייתי בעל משקל. משסמיונוב כעבריין עיקרי משוחרר בתנאי ערובה מקילים ביותר, יש לרכך את תנאי השחרור של העורר כדי ליצור מצב של שוויון בין השניים.

בית משפט קמא, בדונו בשתי הבקשות, קבע כי נוטה הוא לקבל את עמדת המדינה ולדחות את בקשת העורר, וזאת מאחר שהעורר הפר את תנאי השחרור בכך שיצר קשר עם השותף בכוונה לשבש את הליכי המשפט. חרף זאת, נמנע בית המשפט מלעצור אותו, אלא הסתפק בהחמרת תנאי השחרור, והפעם הטיל על העורר מעצר בית מלא למלוא שעות היממה. אשר לסמיונוב, נאמר כי לטענת המדינה אין ראיות מספיקות כנגדו למעורבות בעבירת הסחר ומכאן השוני בתנאי השחרור בין השניים.

3.בערר, טוען ב"כ העורר, כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו. לדבריו, מחומר הראיות עולה כי סמיונוב הוא העבריין העיקרי ולכן לא יתכן להחמיר בתנאי מעצרו של העורר בעוד סמיונוב מהלך חופשי כשהוא קשור בתנאי שחרור מינימליים בלבד. באת כוח המדינה ביקשה לדחות את הערר, בטענה העיקרית כי חומר הראיות מבסס לכאורה את מעורבות העורר לא רק בעבירת הסרסרות אלא גם בעבירת הסחר. אשר לסמיונוב, עמדת המדינה עודנה כי אין כלפיו בשלב זה די ראיות למעורבותו בעבירות.

4.שקלתי את טיעוני הצדדים ובאתי לידי מסקנה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את העורר בחלופת מעצר בתנאים שקבע. הטעמים לכך הם אלה:

אכן, עולה שאלה לגבי מהותן של הראיות הקיימות בתיק באשר למעורבות העורר בעבירת הסחר בבני אדם. את הגרסאות השונות ומשקלן יהיה צורך לבחון במשפט גופו. בשלב זה אין צורך לנקוט עמדה מחייבת בשאלת קיומן של ראיות לכאורה לעבירת הסחר ולו מהטעם שנסיבות הענין מצדיקות את חלופת המעצר המחמירה שהוטלה על העורר על ידי בית משפט קמא, וזאת מהסיבות הבאות:

אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר בעבירת סרסרות למעשי זנות בניגוד לסעיף 199 לחוק העונשין. עבירה זו כשלעצמה היא חמורה ודינה 5 שנות מאסר. קיום הסתברות להרשעה בעבירה זו, גם כשהיא עומדת לעצמה, עשויה להצדיק שחרור נאשם בחלופת מעצר בית מלא, מתוך מגמה למנוע בעדו בתקופת השחרור מלהמשיך ולעסוק בסרסרות - דבר שבוודאי היה מתאפשר בנקל אילו לא הוגבל שחרורו בתנאי מסוג זה. במקרה שלפנינו אף נוסף נימוק כבד-משקל להחמרת חלופת המעצר בדרך של הטלת מעצר בית מלא והוא - הפרת תנאי השחרור על ידי העורר בדרך של יצירת מגע על ידו עם סמיונוב וניסיון לשבש את מהלכי המשפט במסגרת אותו מפגש. נתון זה מחזק ביתר שאת את מסקנת בית המשפט כי ראוי היה להחמיר בתנאי מעצר הבית, ואין מקום להתערב בכך.

יש לציין כי המדינה לא עררה בפנינו על החלטת בית משפט קמא שלא לעצור את העורר עד תום ההליכים, ולפיכך ענין מעצרו לא עומד כלל לדיון במסגרת זו.

סיכומו של דבר: החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.11.01 לפיה ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאים שנקבעו, ובכלל זה תנאי של מעצר בית מלא במשך כל שעות היממה, נשארת בעינה.

הערר נדחה.