בע"מ 984/19 פלוני נ. פלוני

1.

המבקשת בבע"ם 984/19 והמשיבה בבע"ם 1071/19 (להלן: המבקשת ), והמשיב 2 בבע"ם 984/19 והמבקש בבע"ם 1071/19 (להלן: המשיב 2 ) היו נשואים משנת 2005 ועד שנת 2014. הם התגוררו עם שלושת ילדיהם בדירה (להלן: הדירה ) שבבעלות המשיב 1 בבע"ם 984/19 והמשיב 2 בבע"ם 1071/19 (להלן: החם או המשיב 1 ) – אבי המשיב 2. המגורים היו ברשות וללא תמורה. בשנת 2013 המבקשת והמשיב 2 נפרדו והמבקשת המשיכה להתגורר בדירה עם הילדים. ביום 11.3.2014 השניים התגרשו. ביום 8.4.2014 פנה החם למבקשת וביקש כי תפנה את הדירה (להלן: מכתב ההתראה ). המבקשת סירבה, והחם תבע בבית המשפט לענייני משפחה סילוק יד ודמי שימוש. בתוך כך, המבקשת הגישה הודעת צד שלישי – שתוקנה בהמשך לכתב תביעה – וטענה כי ככל שתחויב בתשלום דמי שימוש לחמיה, על המשיב 2 יהיה לשאת בהם מכוח חובתו למזונות ילדים ולדמי מדור. לשלמות התמונה יצוין כי בשנת 2013 קיבל בית הדין השרעי את תביעת המבקשת למזונות קטינים ואישה, ובשנת 2015 התקבלה תביעתה בבית הדין להוצאות החזקת מדור.

2.

בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת ש' היימן ) קיבל חלקית את תביעת המשיב 1 ביום 6.7.2017. נקבע כי הרישיון שנתן החם היה הדיר, ובוטל במכתב ההתראה. לצד זאת, נקבע כי ביטול הרישיון כרוך בפיצוי למבקשת: 15,000 ש"ח בגין השקעותיה בדירה; ו-64,000 ש"ח על דרך האומדן בגין פגיעה באינטרס ההסתמכות של המבקשת להמשיך ולהתגורר בדירה. בד בבד, נקבע כי לאחר הגירושין, המבקשת והחם כרתו הסכם בעל פה שלפיו המבקשת תמשיך להתגורר בדירה עם ילדיה עד שיגיעו לבגרות, קרי עד לשנת 2028, בכפוף לתשלום דמי שכירות. בית המשפט העריך את דמי שכירות עד למועד מתן פסק הדין ב-88,000 ש"ח, כך שבקיזוז הפיצויים יוותר חוב לטובת החם בסך 9,000 ש"ח. לצד זאת, בית המשפט קבע כי הוא נעדר סמכות לדון בתביעת המבקשת לדמי מדור, שכן היא כרוכה בתביעות למזונות ולהוצאות מדור שנדונו בבית הדין השרעי.

3.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ס' ג'יוסי , בהסכמת השופטים ח' שרעבי ו א' אלון ) קיבל את שני הערעורים בחלקם ביום 8.1.2019. נקבע כי הרישיון להתגורר בדירה היה הדיר והסתיים במכתב ההתראה. עוד נקבע כי המשיב 1 לא נתן למבקשת רשות להישאר בדירה עד שילדיה יגיעו לבגרות, ושגם אם ניתנה הבטחה בעל פה, הוא חזר בו בהגישו תביעה. תחת זאת, נקבע, יש לפרש את הבטחת החם כהתחייבות שהמבקשת והילדים יוסיפו לגור בדירה כל עוד לא הוסדר להם מדור חלופי, כפי שהתחייב לספק המשיב 2 שאכן העמיד חלופות לצורך כך. לפיכך, נקבע כי הדירה תפונה תוך 90 ימים ממתן פסק הדין, וכי המבקשת תהיה חייבת בדמי שימוש לחמיה החל משנה מתום הרישיון ועד למועד הפינוי. לעניין הפיצויים, נקבע כי ביטול הרישיון אומנם פגע באינטרס ההסתמכות של המבקשת, אך אין לפסוק לה פיצויים מעבר להשקעה בדירה. צוין כי עד לאחרונה נהגו בתי המשפט לפסוק למורשים בסכסוכי משפחה פיצויים משיקולי צדק, אך פסק הדין בבע"ם 1894/16 פלוני נ' פלונית (10.5.2017) תחם את שיעור הפיצוי לשווי ההשקעה בנכס והשבחתו. בית המשפט ציין כי הפיצוי ניתן על השבחה בנכס בלבד, להבדיל להשקעה במשפחה שהמקום לבירורה הוא בתובענה בין בני זוג. יחד עם זאת, נקבע כי במקרים המתאימים, בכל הנוגע לחברות בעלות תפקידים מסורתיים בין בני זוג, יש להקל עם בת הזוג בפן הראייתי לשם הוכחת גובה ההשקעה. נקבע כי הסכום שנאמד כ-15,000 ש"ח הוא סביר בנסיבות העניין. עוד קבע בית המשפט כי אומנם ניתן לראות במשיבים 1 ו-2 יחידה כלכלית, אך המבקשת אינה זכאית לפיצוי על שווי הדירה, מכיוון שאף למשיב 2 אין בה זכויות קנייניות.

באשר לסוגיית דמי המדור, בית המשפט קיבל את ערעורה של המבקשת, וקבע כי הסמכות הייתה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה ולפיכך יש להשיב את התיק אליו לצורך קביעת גובהם. נקבע כי המשיב 2 טען לחוסר סמכות רק בשלב מאוחר בהליך ולמעשה הסכים לסמכות בית המשפט. עוד נקבע כי השאלה לא נדונה ולא נבחנה בתביעות אחרות בין המבקשת לבין המשיב 2 שהתבררו בבית הדין השרעי.

מכאן בקשות הרשות לערער שלפניי.

4.

המבקשת בבע"ם 984/19 טוענת כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך מביטול הרישיון. לטענתה, במרבית המקרים בחברה המסורתית שאליה הצדדים משתייכים, דירת המגורים רשומה על שם אחד ההורים, לרוב של הבעל, ובמקרה של פירוק התא המשפחתי האישה נותרת בלא זכויות בדירה. לטענתה, הדירה נועדה עבור בני הזוג, והייתה נשארת שלהם אלמלא הגירושין. המבקשת טוענת כי לאחר הגירושין, הבטיח המשיב 1 שלא יפעל להוציאה מהדירה עד שלאחרון ילדיה ימלאו 18 שנים. נטען כי בית המשפט לענייני משפחה – בהסתמך על ממצאי עובדה ועדויות שנמצאו מהימנות – קבע כי נכרת הסכם בעל פה בין הצדדים. על כן, נטען, בית המשפט המחוזי שגה כשהתערב בממצאי עובדה, על אף שהבהיר שהוא אינו עושה כן. המבקשת טוענת כי גם אם הרישיון יבוטל, גובה הפיצוי שנקבע לה אינו מספיק נוכח הנזקים שנגרמו לה וציפיותיה שסוכלו. לטענתה, היא זכאית לפיצוי בסך מחצית משווי הדירה, בהתאם להבטחת החם כי הדירה תוענק לבני הזוג במתנה בעתיד. המבקשת טוענת כי הדירה תעבור לידי המשיב 2 שיתעשר על חשבונה. כמו כן, נטען כי ההשקעה בדירה הייתה גבוהה מ-30,000 ש"ח, וכי על אף קביעת בית המשפט המחוזי כי בחברה הערבית יש להקל על נשים את נטל הראיה להוכחת השקעה, לא ניתנה לה הזדמנות לשטוח טיעוניה. לבסוף, המבקשת טוענת כי תרמה להשבחת הנכס בכך שגידלה את ילדיה בדירה ועמלה באופן יומיומי על תחזוקתה וטיפוחה, ושיש להכיר בכך כהשבחה ברת פיצוי.

5.

התבקשה תשובה. המשיב 1 טוען כי הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית. לטענתו, הוא לא נתן לבני הזוג רישיון לגור בדירה לצמיתות או הבטחה כי היא תוענק במתנה. כמו כן, המשיב 1 טוען כי לא נכרת כל חוזה בינו ובין המבקשת בנוגע למגורים בדירה עד שימלאו לבתה 18 שנים, וכי לא נוצרה כל זכות רישיון למבקשת לאחר גירושי בני הזוג. לטענתו, אין לתת כל משקל להנחות על המגזר הערבי ועל אי-שינוי מצב הרישום של דירות . זאת, ראשית , שכן המשיב 1 היה יכול להעביר את הרישום על שם בני הזוג אם היה חפץ בכך; ו שנית , משום שהן אינן משקפות את הלך הרוח במגזר הערבי, אשר עבר שינויים ניכרים, המביאים את הזוגות הצעירים לחפש פתרונות דיור בשכירות. המשיב 1 טוען כי בר-רשות זכאי לפיצויים בגין ביטול הרישיון רק בשווי השבחת הנכס, וכי המבקשת לא הצליחה להרים את הנטל הראייתי לעניין זה ואינה זכאית לפיצויים כלשהם.

6.

המבקש בבע"ם 1071/19 טוען כי בית הדין השרעי היה בעל סמכות עניינית מתמשכת לדון בעניין מזונות הילדים והוצאות המדור, שכן ההחלטות בהליכים בפניו ניתנו לאחר בירור ושקילה של סוגיית דמי המדור, ומכיוון שנשמר הצביון המתמשך של העניין מבחינת פער הזמנים בשל התביעות שהגישה המשיבה בעניין מזונות והוצאות מדור לבית הדין השרעי בשנים 2013 ו-2015 בהתאמה. עוד נטען כי מהתנהגותה של המשיבה ומההליכים שנקטה ניתן ללמוד שהיא הכירה בסמכות בית הדין. המבקש טוען כי בהזדמנות הראשונה – עוד בשלב הסיכומים – הוא התנגד לסמכות בית המשפט בשאלת דמי המדור, וכי לא הסכים לה אלא רק במסגרת הצעה תיאורטית במסגרת קדם-משפט. ממילא, נטען, ניתן להעלות טענת חוסר סמכות עניינית בכל שלב של ההליך המשפטי עד לשלב הסיכומים. עוד טוען המבקש כי ההליך בבית המשפט נסב רק על שאלת הרישיון בדירה, והתנהל בין המשיבה לבין אבי המבקש, ולא עסק כלל בשאלת המזונות.

7.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער בבע"ם 984/19, בנספחיה ובתשובה לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום שבו הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת (בע"ם 5200/18 פלוני נ' פלונית , פסקה 5 (13.9.2018) (להלן: עניין פלוני ); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). בענייננו טוענת המבקשת כי מתעוררת שאלה באשר לרף הראייתי הנדרש להוכחת השבחה בדירת מגורים של בני זוג – המקל לשיטתה, בנתון להקשר החברתי הנדון – אשר לפיו ניתן לפסוק פיצויים גם על דרך האומדן. ברם, במקרה שלפנינו נפסקו הפיצויים באומדנה, כך שלמעשה שיעור הפיצוי (ולא דרך הוכחתו) הוא שניצב בלב המחלוקת. השגותיה של המבקשת אפוא בעניין זה, כמו גם אשר לאופן שבו יש להתחשב במסגרת המשפחתית להערכת ההשבחה, נטועות בנסיבות המקרה וביישום הדין ואין בהן כדי להקים עילה למתן רשות לערער ( בע"ם 4015/18

פלוני נ' פלונית , פסקה 4 (8.7.2018); בע"ם 9757/16 פלוני נ' פלונית , פסקה 4 (26.1.2017 )) . גם העובדה שהערכאות הקודמות הגיעו למסקנות שונות בעניין זה, אין בה כשלעצמה כדי להקים עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" (עניין פלוני , פסקה 5).

8.

כמו כן, לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער בבע"ם 1071/19 ובנספחיה הגעתי למסקנה כי גם דינה להידחות, אף מבלי לבקש תשובה. מצאתי כי הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בהקשר זה אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים , ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין. בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בקשה זו נדחית.

סוף דבר: בקשות הרשות לערער בבע"ם 984/19 ובבע"ם 1071/19 נדחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.