פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם 10047/17
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקש:
רפאלי אדמונד (מוני)
נ ג ד
המשיב:
מנהל הארנונה בעיריית תל אביב- יפו
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו מיום 28.11.2017 בעמ"ן
4783-03-17 שניתן על-ידי כבוד השופט א' בכר
בשם המבקש:
עו"ד מוראד ביקי
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 28.11.2017 (עמ"ן 4783-03-17, השופט א' בכר ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר ) מיום 15.11.2016.
2.
המבקש ואשתו הם הבעלים של דירה בתל אביב (להלן: הדירה ). הדירה היא חלק מ"בניין רכבת" שהוקם בשנת 1956. ביום 7.4.2010 ניתן למבקש היתר בניה שהתיר לו להרוס את הדירה ולבנותה מחדש בצורה מורחבת. לאחר קבלת היתר הבניה, ערך המבקש הרחבה ושיפוץ של הדירה, שכללו בין היתר הריסה של שני קירות חיצוניים וכן הריסה של קירות פנימיים.
3.
עובר לשיפוץ, חויב המבקש בארנונה בגין הדירה בשיעור שנקבע לפי שנת הבניה 1956. לאחר שהושלמו עבודות השיפוץ, קיבל המבקש מהמשיב 2, מנהל הארנונה בעיריית תל אביב – יפו, חיוב בדמי ארנונה עבור כל שטח הדירה לפי שנת הבניה 2012. על כך הגיש המבקש ערר למשיבה 1, ועדת הערר. המבקש טען כי יש לבצע הבחנה בין חלקי הדירה ולחייב אותו בדמי ארנונה חודשיים כך ששטח הדירה שקדם להרחבה יחויב בתור "בניה ישנה" ורק השטח שנוסף בהרחבה יחויב כ"בניה חדשה".
4.
ועדת הערר דחתה את הערר, בדעת רוב, וקבעה כי הדירה נהרסה כליל, וכי לאחר ההריסה נותרו יסודות הבניין בלבד, להבדיל משטח הדירה עצמה. זאת, כנגד דעת מיעוט שגרסה כי הדירה לא נהרסה כליל ועל כן יש מקום לפצל את החיוב בהתאם לשנת הבניה של כל חלק בדירה.
5.
המבקש ערער על החלטתה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי, תוך שהוא סומך את ידיו על דעת המיעוט בוועדה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, בקבעו כי ועדת הערר תחמה היטב את המחלוקת, דנה בטענות הצדדים והכריעה בהן לגופן. בית המשפט המחוזי הוסיף כי המבקש אינו חולק על הדין החל, דהיינו על כך שאם ייקבע כי הדירה נהרסה כליל, יש לחייבו בגין כלל שטח הדירה לפי בניה חדשה. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש כי לא ניתן לקבוע שהדירה נהרסה כליל רק משום שהיא חלק מבניין, בציינו שבזמן עבודות הבניה נותרו בדירה רק אותם אלמנטים שלא ניתן להרוס מבלי לפגוע בבניין עצמו. לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפל פגם בהכרעתה התמציתית של דעת הרוב בוועדת הערר, בהתחשב בכך שיריעת המחלוקת נפרשה לרוחבה במסגרת דעת המיעוט, שבפועל נכתבה כחוות הדעת הראשונה.
6.
הבקשה דנן מכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי יש לקבל את הבקשה שכן היא מעוררת שאלות משפטית כלליות שטרם הוכרעו בבית משפט זה בכל הנוגע להחלתם של דיני הארנונה, ובפרט סעיף 9א לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, על תוספת בנייה שנעשתה תוך הריסה מסוימת של הבניה הישנה. כמו כן, נטען כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית בדבר מידת ההנמקה הנדרשת בנסיבות שבהן נחלקו הדעות בוועדת הערר. לגוף הדברים, המבקש חוזר על הטענה כי לא היה מקום לקבוע שהדירה נהרסה כליל, ומוסיף כי לשיטתו קביעה זו נתמכת הן בעובדות המקרה והן בכללי פרשנות. בהקשר זה המבקש שב וסומך את ידיו על דעת המיעוט בוועדת הערר ונימוקיה.
7.
לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, אמת המידה לקבלת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהליך מינהלי היא מצמצמת, בהתחשב באופיו ובמידת מומחיותו של הטריבונל שבפניו נידון ההליך בראשיתו (ראו: בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל (1.5.2012); בר"ם 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" נ' גרמנוב פסקה 13 (23.9.2012)). יתרה מכך, אמת המידה תהא מחמירה במיוחד בשאלות הנוגעות לסיווג נכס לצרכי ארנונה שכן על פי רוב אלו הן שאלות יישומיות (ראו למשל: בר"ם 2723/10 הוצאת ספרים עם עובד בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב - יפו (23.5.2010);
בר"ם 9051/16 מכשירי תנועה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב (19.12.2016)). בענייננו, על אף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו נופך עקרוני כללי, המחלוקת נסבה בעיקרה על שאלה עובדתית קונקרטית – האם במקרה זה דירתו של המבקש נהרסה כליל או שניתן לומר כי רק חלק ממנה נהרס. בכך איני רואה מקום להתערב, לא כל שכן בגלגול שלישי.
8.
סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ט' בניסן התשע"ח (25.3.2018).
ש ו פ ט ת