בר"מ 10120/09עיריית תל אביב נ. שלום גריידי

1.

ביום 16.6.09 הוגש נגד המשיב, שהינו עובד המבקשת, כתב אישום המייחס לו עבירות מין שונות וכן עבירה של הדחה בחקירה. בעקבות כתב האישום, וכמענה לבקשת המבקשת, השעה בית הדין למשמעת של הרשויות המקומיות את המשיב מעבודתו בעירייה ביום 3.9.09, ואולם השעיה זו נקבעה אך לתקופה של שנה אחת, זאת תחת השעיה עד תום ההליכים, כפי שביקשה המבקשת. בחלוף כשבועיים, הגיש המשיב לבית המשפט לעניינים מינהליים הודעת ערעור נגד החלטת ההשעיה. ביום 3.12.09 ניתנה החלטתו של

בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט א' שוהם), שבה נקבע כי ערעור על פסק דין של בית הדין למשמעת הפועל ברשות מקומית אינו מופיע בגדריה של התוספת השנייה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, ומשכך אין מדובר בערעור מינהלי. נוכח החלטתו, הורה בית המשפט לעניינים מינהליים כי התיק יועבר למזכירות לשם קביעתו לדיון בפני שופט בית המשפט המחוזי הדן בערעורים לפי חוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח-1978 (להלן: חוק המשמעת ).

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

2.

במסגרת הבקשה, טוענת המבקשת, בין היתר, כי לא היה מקום להעביר את התיק למזכירות לשם קביעתו לדיון בפני שופט בית המשפט המחוזי, אלא לדחות את הודעת הערעור על הסף. זאת, נוכח ההלכה שלפיה זכות הערעור על החלטות בית הדין למשמעת קיימת רק ביחס לפסקי דין סופיים, ואין היא חלה על החלטות ביניים, וכי השעיית עובד לפי סעיף 20 לחוק המשמעת מהווה סעד ביניים.

3.

דין הבקשה להידחות. בית המשפט לעניינים מינהליים לא כלל בהחלטתו כל קביעה פוזיטיבית הנוגעת לשאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי להכריע בשאלת השעייתו הזמנית של העובד. כל שנקבע בהחלטה הוא כי בית המשפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות בשאלה זו, וכי התיק יועבר למזכירות לקביעה מחודשת. ככל שסבורה המבקשת כי בית המשפט המחוזי נעדר אף הוא סמכות לדון בנושא, שומה עליה לטעון זאת בפניו, ואין מקום כי בית משפט זה יידרש לכך במסגרת בקשת רשות לערער.

הבקשה נדחית איפוא.