בר"מ 10181/03 מדינת ישראל, המשרד לבטחון פנים נ. הסתדרות העובדים הכללית החד

בקשת רשות הערעור, הוגשה גם כערעור (למניעת ספק), ואמנם ראינו בה ערעור מטעם המדינה כנגד החלטת בית המשפט לענינים מינהליים בתל-אביב-יפו, שהחליט כי הדיון בעתירה שהוגשה לו יועבר לבית הדין לעבודה. העתירה המינהלית נשוא הערעור הוגשה בידי המשיבים. בעתירתם טענו המשיבים כי יש לכלול במסגרת מכרז למכירת מוצרים הנמכרים בקנטינות בשירות בתי הסוהר, במשטרה ומג"ב, סעיפים המחייבים כל זוכה במכרז להעסיק את עובדי שיר"ן שהיתה אחת המשתתפות במכרז.

המבקשים התנגדו לתנאי זה, בעיקר בשל הטענה כי התנאי המבוקש פוגע בעקרון השוויון במכרז, ונותן יתרון לשיר"ן.

לקראת הדיון בערעור נמסרה לנו הודעה ממנה עולה כי ביני לביני נפתר הסכסוך הקונקרטי בהסדר שהושג בבית הדין לעבודה, כאשר הזוכה במכרז קיבל על עצמו להותיר בעבודתם את עובדי שיר"ן שמועסקים בהפעלת הקנטינות.

בנסיבות אלה, הפך הערעור לתיאורטי ואיננו נזקקים להכריע בשאלה העקרונית שהעלתה המדינה, איזה הוא בית המשפט המוסמך לדון בסכסוך כזה.

אף כי הדיון התייתר, דומה שעל פני הדברים התשובה לשאלה העקרונית היא פשוטה. מקומו של כל סכסוך הנוגע לתנאי מכרז לאספקת שירותים או כל מכרז אחר שמקורו אינו ביחסי עובד ומעביד, בבית המשפט לענינים מינהליים. אין באמור כדי לשלול מעובדים את הזכות לפנות לבית הדין לעבודה בטענותיהם כנגד מעבידיהם כתוצאה מהמכרז.

אשר על כן, נראה כי לו נדרשנו להכריע בערעור שלפנינו, נוטים היינו לקבוע כי העתירה, שאמנם הוגשה מלכתחילה על ידי ההסתדרות וּועד עובדי שיר"ן לבית המשפט לענינים מינהליים, צריכה היתה להתברר באותו בית משפט.

בנסיבות הקונקרטיות שנוצרו, נוכח סיום הסכסוך, הערעור נדחה. הטענות העקרוניות שמורות לצדדים.