בר"מ 10235/06 בני וצביקה בע"מ ח.פ. 511527244 נ. חברת נמלי ישראל פיתוח ונכס

לפני בקשה לפסיקת הוצאות.

1.

ההליך נסוב על החלטות בית המשפט לעניינים מינהלים בתל אביב –יפו אשר דחה את בקשת המבקשת למתן צו ארעי וכן לעיון חוזר בהחלטה זו בנוגע למכרז שפרסמה המשיבה 1 שעניינו ביצוע עבודות לפירוק מסוע הפחם בנמל אשדוד. הבקשה למתן רשות לערער הוגשה ביום 12.12.06. ביום 14.12.06 הוגשה על ידי המבקשת בקשה למחיקת ההליך, להשבת האגרה ששולמה ולחיוב המשיבות 1 ו-2 בהוצאות ההליך וכן בהוצאות לדוגמא.

2.

לטענת המבקשת, עד ליום 14.12.06 לא טרחה המשיבה 1 להודיע לה כי היא התקשרה עם המשיבה 2 בהסכם לביצוע העבודות וכי העבודות החלו בפועל, וזאת חרף דרישותיה החוזרות ונשנות בעניין זה. עוד נטען כי המשיבה 1 לא הגיבה למכתבה של ב"כ המבקשת מיום 15.11.06 אשר במסגרתה היא התבקשה למסור מידע בעניין זה. כמו כן, לטענת המבקשת גם לאחר הגשת העתירה המינהלית והבקשה למתן צו מניעה ארעי בבית משפט קמא ביום 4.12.06 וכן לאחר הבקשה לעיון מחדש לא טרחה המשיבה 1 להודיע לה כי האמור בבקשה לצו ארעי אינו רלבנטי שכן נחתם הסכם עם המשיבה 2. זאת ועוד, אף לאחר קבלת העתק מהבקשה למתן רשות לערער לא טרחה המשיבה להודיע כי המשיבה 2 החלה בביצוע העבודות. לטענת המבקשת, התנהלות המשיבה 1, גרמה לה להגיש הליכים משפטיים, על מכלול העלויות הכרוכות בכך, אשר המבקשת היתה נמנעת מלהגישם לו עודכנה במידע הרלבנטי במועד.

3.

המשיבות מתנגדות לבקשה. לטענת המשיבה 1, ההליכים שניהלה המבקשת, התנהלו במעמד צד אחד, בין אם מפני שנדחו בלא לבקש את תגובתה ובין אם המבקשת חזרה בה מהגשת ההליך. במצב דברים זה, לטענתה, לא יעלה על הדעת לחייב את בעל הדין שכנגד בהוצאות מבלי שקיבל הזדמנות להגיב להליכים לגופם. המשיבה 1 מציינת כי לטעמה ההליך של פסיקת הוצאות אינו ההליך המתאים לבירור טענות עובדתיות ומכל מקום משמיהרה המבקשת לחזור בה מבקשתה למתן רשות לערער, לא ברור על סמך איזו עילה מבקשת היא לחייב את המשיבים בהוצאותיה. בכל הנוגע להתנהלותה, טוענת המשיבה 1 שמבחינה דיונית ראייתית טענותיו של המבקשת אינן מגובות בתצהיר וזאת כאשר קיימת בעניין מחלוקת עבודתית. זאת, שכן לטענת המשיבה 1, מכתבו של ב"כ המבקשת

מיום 15.11.06 כלל לא אותר אצלה וכי מספר הפקסימיליה אליו נשלח אינו מספר הפקסימיליה של האדם לו מוען. עוד נטען כי המעט שניתן לצפות מאדם השולח מכתב אחד בפקסימיליה, ולא נענה, היא כי הוא יברר מה עלה בגורל המכתב או ישלח תזכורת. המשיבה 1 מציינת כי משב"כ המבקשת פנה אליה לבסוף, ביום 14.12.06, מיד הובהר לו המצב לאשורו, וכי לו טרח לפעול כאמור לפני הגשת ההליך, היתה נחסכת הגשתו ומשנמנע מכך, אין לו להלין אלא על עצמו.

המשיבה 2 טוענת כי המבקשת כלל לא פנתה אליה לשם בירור השאלה האם ההסכם נחתם אם לאו. פנייה, ככול שנעשתה, הופנתה למשיבה 1 בלבד.

עוד נטען כי גם על ההליכים שהתנהלו בבית משפט קמא למדה המשיבה 2 רק בדיעבד, שכן ההחלטות נתנו במעמד צד אחד. לטענת המשיבה 2, לא

חלה עליה כל חובה לעדכן את המבקשת, מיוזמתה, במידע לגבי חתימת ההסכם, וכי משלא טרחה המבקשת לפנות אליה בעניין זה, אין לגלגל מחדל זה לפתחה שלה.

4.

לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. טענת המבקשת היא, שחרף מחיקת הבקשה מיוזמתה, יש לחייב את המשיבות בהוצאותיה וזאת נוכח התנהלותן. הפגם בהתנהלותן מתבטא, לטענתה, בכך, שנמנעו מלמסור לה מידע אשר קבלתו הייתה מונע ממנה את העלויות הכרוכות בהגשת ההליך שבכותרת. אקדים ואציין, כי כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו ללא קבלת הסעד המבוקש, על פני הדברים, יש בכך כדי להצביע על כך שהגשת ההליך לא היתה מוצדקת מלכתחילה. מדובר בהנחה הניתנת לסתירה כאשר הנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך. ברי, כי נטל זה גובר כאשר בקשת יוזם ההליך היא לחייב את בעל הדין שכנגד בהוצאותיו, בטענה כי ההליך הוגש שלא לצורך עקב מחדליו של בעל הדין שכנגד. המבקשת לא עמדה בנטל זה. מהבקשה עולה, כי עובר להגשת ההליך שבכותרת המבקשת פנתה למשיבה 1 בבקשה לקבלת המידע הרלבנטי פעם אחת בלבד במכתב אשר שוגר לה באמצעות הפקסימיליה. ב"כ המבקשת כלל לא טרח לוודא כי המכתב אכן התקבל אצל המבקשת. במצב דברים זה, לא הוכח כי המשיבה 1 קבלה את המכתב. כאמור לעיל, לטענת המשיבה 1, מכתב זה כלל לא הגיע לייעודו. מהבקשה אף עולה כי ב"כ המבקשת לא טרח לנסות לשלוח תזכורת למשיבה 1 בעניין זה או ליצור עימה קשר טלפוני לצורך בירור העניין עובר להגשת ההליך. כמובהר לעיל, כאשר ב"כ המבקשת יצר לבסוף קשר טלפוני עם המשיבה 1, יומיים לאחר הגשת העתירה, הובהר לו מיד המצב לאשורו. בכל הנוגע למשיבה 2, מהבקשה עצמה עולה כי ב"כ המבקשת כלל לא הפנה את המכתב הנ"ל אליה והיא לא ידעה עליו, וכי הוא לא פנה אליה בכל דרך אחרת לשם ברור העניין. זאת ועוד, כמובהר בתגובת המשיבות, הבקשות שהוגשו לבית משפט קמא נדחו מבלי שהתבקשה תגובתן ולפיכך הן לא נדרשו כלל להתייחס להתקשרותן בהסכם. אוסיף, כי ב"כ המבקשת לא הבהיר מה הבסיס לטענתו לפיה על המשיבות היה לעדכנו מיוזמתן בנוגע להתקשרותן בהסכם עבודה. לא מובנית הטענה כאילו על המשיבות היה לצפות מראש את כוונת המבקשת להגיש בקשה למתן רשות לערער ובהתאם לכך לעדכן את המבקשת על ההתקשרות ביניהן. על ב"כ המבקשת היה לפעול בשקידה סבירה על מנת שתהייה בפניו מלוא התמונה הנדרשת לצורך קבלת החלטה מושכלת בעניין הגשת ההליך עובר להגשתו, ובכלל זה ברור ממצה בעניין שאלת התקשרותן של המשיבות בהסכם.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות בסכום כולל של 4,000 ₪ אשר יחולקו בין המשיבות בחלקים שווים וישאו הפרשי הצמדה וריבית מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.