בר"מ 10275/04 הועדה המקומית לתכנון ובניה -חיפה נ. אליהו צפדיה

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' גילאור ), בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, אשר דחה את ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת הערר במחוז חיפה (להלן: ועדת

הערר ).

המבקשת היא הוועדה המקומית לתכנון ובנייה – חיפה (להלן: הוועדה

המקומית ). המשיבים 7-1 הינם בעלי דירות בבית משותף בקריית חיים והמשיבים 9-8 הינם בעלי דירות בבית משותף אחר, אשר גם הוא בקריית חיים. ביום 16.4.01 פורסמה תכנית בנין עיר חפ/1612ג' (להלן: התכנית ), אשר לפיה אמור להיסלל כביש סמוך לבתיהם של המשיבים (להלן: הכביש ). התכנית כללה תסקיר בדבר השפעתה על איכות הסביבה (להלן: התסקיר ), אשר ציין, בין היתר, את מפלס הרעש הצפוי מהכביש.

המשיבים הגישו תביעות לפיצויים מן הוועדה המקומית, לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). תביעת המשיבים 7-1 הוגשה ביום 21.1.02 ותביעת המשיבים 9-8 הוגשה ביום 4.9.03. משלא נתנה הוועדה המקומית את החלטתה תוך 90 ימים מיום הגשת התביעות, כנדרש בסעיף 198(ב) לחוק, הגישו המשיבים ביום 4.9.03 עררים לועדת הערר. לאחר הגשת העררים, נתקבלה החלטת הוועדה המקומית, אשר דחתה את תביעות המשיבים. החלטת הוועדה המקומית נסמכה על חוות דעת אקוסטית, אשר לא צורפה להחלטה. לפיכך, הורתה ועדת הערר לוועדה המקומית, בהחלטתה מיום 21.8.03, למסור למשיבים העתק מחוות הדעת האמורה. בתגובה, הגישו המשיבים חוות דעת אקוסטית מטעמם, ממנה עולה כי מפלס הרעש הצפוי מהכביש גבוה בהרבה מן האמור בתסקיר ובחוות הדעת מטעם הוועדה המקומית. כן עולה מחוות הדעת מטעם המשיבים כי מפלס הרעש יגרום לירידה ניכרת בערך דירותיהם.

בהחלטת ועדת הערר מיום 26.2.04 נקבע כי המשיבים רשאים לראות בדיון בפני ועדת הערר כדיון בפני ערכאה שיפוטית ראשונה ולפיכך רשאים הם להציג כל ראיה. עוד נקבע בהחלטה זו כי המבחן אשר אמור להנחות את מוסדות התכנון בעת בחינת תוקפם של נספחים בתכנית, הינו המהותיות של הוראות הנספח ביחס לתקנון התכנית. ועדת הערר עמדה על כך שהתסקיר במקרה דנן אינו מהווה חלק מהותי מהתכנית, כיוון שתקנון התכנית אינו מתייחס לממצאים שבתסקיר כחלק מהותי מההוראות האופרטיביות שבו. לפיכך, קבעה ועדת הערר כי המשיבים רשאים לתקוף את התסקיר, גם אם הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהתכנית. עוד ציינה ועדת הערר כי מתן אפשרות לעותרים לתקוף את האמור בתסקיר אינו פוגע בתכנית, בהוראותיה, באפשרות ליישמה בעתיד או בצדדים שלישיים. נוכח הסתירות בין האמור בתסקיר לבין חוות הדעת שהגישו המשיבים, החליטה ועדת הערר על מינוי שמאי מכריע.

על החלטת ועדת הערר למנות שמאי מכריע הגישה הוועדה המקומית ערעור לבית המשפט לענינים מינהליים. בפני בית המשפט המחוזי טענה הוועדה המקומית כי החלטת ועדת הערר על מינוי שמאי מכריע היא למעשה פסק-דין חלקי ולפיכך קיימת זכות ערעור על החלטה זו. כן טענה הוועדה המקומית כי ההחלטה האם ניתן לתקוף תסקיר במסגרת תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק היא החלטה שיפוטית חשובה, אשר יש לה השלכות רוחב על תביעות נוספות. מנגד, טענו המשיבים כי דין הערעור להדחות על הסף נוכח סעיף 198(ח) לחוק, אשר מגביל את זכות הערעור על החלטות ועדת הערר לשאלות משפטיות בלבד.

לאחר שבחן את טענות הצדדים, החליט בית המשפט לענינים מינהליים, ביום 18.10.04, לדחות את ערעורה של הוועדה המקומית על הסף. בהחלטתו ציין בית המשפט כי הפרשנות הניתנת למונח "החלטה" בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) - קרי, ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" - אינה זהה לפרשנות המונח "החלטה" בסעיף 198(ח) לחוק, נוכח השוני בין מעמדן של ועדות הערר ומעמדו של בית המשפט. כן עמד בית המשפט לענינים מינהליים על פסיקתו של בית משפט זה, לפיה אין לערער אלא על החלטה סופית של ועדת ערר לעניין חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק מיסוי מקרקעין ), בהתחשב בכך שהחלטות הביניים שבסמכות ועדת הערר לתיתן מוגבלות ביכולת הפגיעה שלהן בזכויותיו של בעל דין וניתנות לתיקון בגדר הערעור על ההחלטה הסופית (רע"א 3959/97 ברק נ' מנהל מס שבח מקרקעין (טרם פורסם) (להלן: פרשת ברק )). נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט לענינים מינהליים כי מינוי שמאי מכריע אינו מסיים את הדיון במקרה דנן ולפיכך אין לוועדה המקומית זכות ערעור על ההחלטה למנות שמאי מכריע. כן ציין בית המשפט כי לא ננעלה בפני הוועדה המקומית דלת הערעור על החלטתה הסופית של ועדת הערר ובכך נשמר האיזון שבין הצורך בקיום הליך מהיר ויעיל לבין שמירת זכות הצדדים לערער על החלטות ועדת הערר.

בית המשפט קבע עוד כי צדקה ועדת הערר כשקיבלה את חוות הדעת האקוסטית מטעם המשיבים. בית המשפט ציין שלא יעלה על הדעת כי תסקיר השפעה על הסביבה בו נאמר שלא נגרמת כל פגיעה בבעלי המקרקעין ימנע הגשת חוות דעת מקצועית של בעל המקרקעין בהליך לפי סעיף 197 לחוק כדי לסתור את האמור בו.

נגד פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. לטענת הוועדה המקומית, שגה בית המשפט לענינים מינהליים כשדחה את ערעורה על הסף. ראשית, טוענת הוועדה המקומית כי יש לצמצם את הלכת בית משפט זה בפרשת ברק

להחלטות ועדת ערר למנות שמאי מכריע לפי חוק מיסוי מקרקעין, שכן לפי חוק מיסוי מקרקעין ההחלטה הסופית המסיימת את הדיון היא של ועדת הערר. לעומת זאת, כאשר מדובר בהחלטת ועדת ערר למנות שמאי מכריע לפי סעיף 198(ו) לחוק, הרי שהחלטה זו מסיימת את הדיון בתיק המונח בפני ועדת הערר, כיוון שההליכים בפני השמאי המכריע מתנהלים בהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, כאמור בסעיף 198(י) לחוק. רק כאשר צד מסויים מחליט לערער על החלטת השמאי המכריע, נפתח בועדת הערר תיק חדש.

שנית, טוענת הוועדה המקומית כי לא ניתן לתקוף במסגרת סעיף 197 לחוק ממצאים שנקבעו במסגרת תסקיר השפעה על הסביבה, שהינו חלק מתכנית מתאר מאושרת. לטענתה, גם אם עורכי התסקיר התרשלו, ניתן לתקוף את התסקיר רק בשלב ההתנגדויות לתכנית המתאר ולא בשלב תביעות הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק, בכדי לא לפגוע בוודאות התקציבית החיונית לפעילותן התקינה של ועדות התכנון והבנייה.

מנגד, טוענים המשיבים כי ההחלטה על מינוי שמאי מכריע לפי חוק התכנון והבניה אינה מסיימת את הדיון, שכן לאחר מתן חוות דעתו של השמאי המכריע חוזר הדיון לפני ועדת הערר על מנת שתכריע אם היא מקבלת את מסקנותיו של השמאי. באשר לאפשרות לתקוף את התסקיר במסגרת תביעת פיצויים, טוענים המשיבים כי נוכח קביעת ועדת הערר לפיה התסקיר אינו מהווה חלק מהותי מההוראות האופרטיביות שבתקנון התכנית, הרי שאין הצדקה למנוע את תקיפת התסקיר גם לאחר שהתכנית אושרה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. גם בהביאנו בחשבון את השוני בין מינוי שמאי מכריע על פי חוק מיסוי מקרקעין, אשר נדון בפרשת

ברק הנ"ל, לבין מינוי שמאי מכריע על פי חוק התכנון והבניה, אין בכך כדי להצדיק פתיחת פתח לערעור על החלטת ועדת הערר למנות שמאי מכריע. לא בכדי נקבע בסעיף 198(ח) לחוק כי על החלטת ועדת הערר ניתן לערער לבית משפט לענינים מינהליים ב"שאלה משפטית" בלבד ונוסחו שונה מלשונם של סעיפים 41 ו-52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקובעים כי ניתן לערער בזכות על "פסק דין", להבדיל מ"החלטה אחרת". לשונו של סעיף 198(ח) הנ"ל מצביעה על מגמה לצמצם את זכות הערעור על החלטות ועדת הערר (השוו: עע"ם 4597/01 הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שורקות" נ' גרמנוב , פ"ד נז(1) 331). במקרה דנן, מינוי השמאי המכריע אינו מסיים את הדיון, גם אם לאחר מתן החלטת השמאי המכריע הדיון אינו חוזר אל ועדת הערר אלא אם אחד הצדדים מחליט לערער על החלטה זו. לפיכך, כפי שציין בית המשפט קמא, נשמר האיזון שבין הצורך בקיום הליך מהיר ויעיל לבין שמירת זכות הערעור של הצדדים.

באשר לטענת הוועדה המקומית לפיה לא ניתן להגיש חוות דעת הסותרת תסקיר שהינו חלק מתכנית מתאר מאושרת במסגרת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק, הרי שבמקרה דנן הגישה הוועדה המקומית חוות דעת מטעמה, במסגרת הדיון בתביעת הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק, וחוות הדעת מטעם המשיבים הוגשה כתגובה לחוות דעת זו. בנסיבות אלו, ובהתחשב במהות ההליך, אין ספק כי יש לאפשר למשיבים להגיש את חוות הדעת מטעמם.

נוכח האמור לעיל הרי שבדין נדחה ערעורה של הוועדה המקומית על הסף. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.