בר"מ 10310/09 חב' "טופ ליין תקשורת בע"מ" נ. רשות השידור

1.

המבקשת משיגה על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט מ' י' הכהן ) שלא ליתן צו ביניים בעתירתה כנגד זכיית המשיבה 2 במכרז, שערכה המשיבה 1, לשכירת אולפן וצילומי חוץ בצפון הארץ.

דין הבקשה – להידחות , משום שהמבקשת לא הוכיחה כי סיכויי עתירתה – גבוהים דיים, ובעיקר משום שמאזן הנוחות איננו נוטה לטובתה, הכל כמפורט להלן.

2.

טענתה העיקרית של המבקשת, הנוגעת לסיכויי העתירה , מתמקדת בסברתה כי רישיון עסק לצמיתות, שקיבלה המשיבה 2 בשנת 1992 להפעלת עסקה בקרית שמונה – לא עומד עוד בתוקפו, בין אם במועד הגשת ההצעות למכרז ובין אם במועד כריתת חוזה ההתקשרות בין עורכת המכרז לבין המשיבה 2, ולכן דין הצעתה של המשיבה 2 היה להיפסל. זאת למדה המבקשת ממכתבים שונים (שלא ברור כיצד הגיעו לידיה), המלמדים על כך שעסקה של המשיבה 2 פעל בשלב מסוים (ולטענת המבקשת – ממשיך לפעול) ללא אישור שירותי הכבאות, עניין שדי בו, לשיטת המבקשת, לפקיעת תוקפו של רישיון העסק של המשיבה 2. לא מצאתי כי בטענה זו היה כדי להצדיק, בנסיבות הענין, הוצאת צו ביניים, כמבוקש.

3.

מלכתחילה קיים קושי מסוים בעצם ניסיונו של המפסיד במכרז להניע את בית המשפט לעניינים מנהליים להעמיק חקר, כבר בשלב הדיון בבקשה לצו ביניים, בשאלה האם רישיון עסק של המתחרה-הזוכה פקע למעשה נוכח האמור בהתכתבויות שונות שבין הזוכה לבין רשות הרישוי, והאם שגתה ועדת המכרזים כאשר לא פסלה את ההצעה מטעם זה. אולם בכל מקרה לא מצאתי כי בית המשפט הנכבד קמא שגה בקובעו כי ממילא אין בידי המבקשת אלא "ראשית ראיה עמומה, הנסתרת על-ידי ראיות אחרות" להיעדר רישיון עסק בידי המשיבה 2 (ואינני רואה לנכון להוסיף ולהידרש כאן גם לשאלה האם המשיבה 2 כלל הייתה חייבת להוכיח כי בידיה רישיון עסק תקף, בין אם במועד הגשת ההצעה ובין אם במועד כריתת החוזה עם המשיבה 1, וזאת מכח האמור בתקנה 6(א)(1) ל תקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993 , כפי שהמבקשת מפרשת אותה – משלא נדרש הדבר במפורש במסמכי המכרז). אבהיר את הדברים בקיצור – מיד בהמשך.

4.

רישיון עסק, שניתן לצמיתות, איננו פוקע בדרך כלל מעצמו, אף אם לא קיים בעל הרישיון תנאי מתנאי הרישיון והקים בכך עילה לביטול הרישיון. דרך המלך להבאת הרישיון לידי גמר היא בהליך מסודר של ביטול הרישיון על ידי רשות הרישוי, וזאת תוך מתן הזדמנות לבעל הרישיון להשמיע את טענותיו (ראו: סעיף 7ג ל חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 ; ע"פ 2388/97 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 822 (1998)). לפיכך, טענת מפסיד במכרז כי דין הצעת הזוכה להיפסל משום שרישיון העסק שלו פקע מאליו, משלא עלה בידו להציג אישור כיבוי אש עדכני במועד מאוחר לקבלת הרישיון – איננה פשוטה (ראו: עת"מ (מח' - י-ם) 1371/03 מכבסת לבנון, אלישע סרצי נ' משרד הבריאות (לא פורסם, 3.3.2004); עע"ם 2960/04 מכבסת לבנון, אלישע סרצי נ' משרד הבריאות (לא פורסם, 8.6.2005)). במקרה דנן, לא עלה בידי המבקשת לשכנעני ברמת ההוכחה הנדרשת בשלב הנוכחי, על יסוד המסמכים שהציגה (חלקם כאלה שלא עמדו בפני בית המשפט הנכבד קמא, ואשר הוגשו בלא נטילת רשות), כי רשות הרישוי המוסמכת נקטה בהליך מסודר של ביטול רישיון העסק של המשיבה 2, ואפילו לא שרשות הרישוי סבורה, בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים, כי רישיון העסק של המשיבה 2 פקע מאליו, משלא קיימה במועד כלשהו את הוראות שירותי הכבאות.

5.

למותר לציין שאין באמור לעיל כדי לפטור את המשיבה 2 מקיום מדוקדק של כל התנאים שברישיון העסק שלה ומשמירה על בטיחותו המלאה של מקום עסקה. אין באמור אף כדי לפטור את המשיבה 1 (בהתאם לסמכויות, ששימרה לעצמה בהוראות המכרז), או את רשות הרישוי המוסמכת (בהתאם לסמכויותיה לפי דין) מלפקח על כך שהמשיבה 2 אכן מקיימת באופן מלא את כל דרישות הדין בקשר עם רישוי עסקה, ובפרט – את דרישות שירותי הכבאות, שאין צורך להכביר מילים על חשיבותן (וראו עוד: עע"ם 2960/04

הנ"ל).

6.

אינני רואה צורך להידרש לטענות נוספות, שהעלתה המבקשת לביסוס עמדתה ביחס לסיכויי העתירה, ואשר בית המשפט הנכבד קמא מצא כי בשלב זה אין בהן כדי להצדיק את הוצאתו של צו הביניים המבוקש, בפרט נוכח קשיים לכאורה בשאלת תוקפה של הצעת המבקשת עצמה.

7.

לסוגיית

מאזן הנוחות (שאף בעניינה העלתה המבקשת טענות, שלא עמדו בפני בית משפט קמא הנכבד): עסקינן במכרז למתן שירותים, שלכאורה ניתן יהיה להסב אותם למבקשת, אם כך ייקבע בפסק הדין בעתירה המנהלית. במקרה כזה המבקשת תוכל גם לתבוע פיצוי כספי, אם תמצא צודקת בטענותיה, בין אם בקשר עם תקופת הביניים עד למסירת ביצועם של שירותי המכרז לידיה, ובין אם בגין אובדן האפשרות לביצוע שירותי המכרז (ראו: בש"ם 2236/01 קטימורה בע"מ נ' רשות השידור (לא פורסמה, 4.4.2001); בר"ם 6573/09 דוד שחר ובניו (1995) בע"מ נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (לא פורסמה, 3.9.2009)). מובן כי אינני מחווה כאן כל דעה לגוף הדברים.

8.

טענת המבקשת כי ההתקשרות המכרזית היא לתקופה של חצי שנה בלבד, כך שבלא סעד זמני – תסוכל אפשרות המבקשת לממש את הזכייה במכרז, מוקשית אף היא: אם כך הוא הדבר, הרי שכתמונת מראה – אם יוצא צו ביניים, אך העתירה תידחה בסופו של דבר – תסוכל אפשרות המשיבה 2 (שהוכרזה כזוכה במכרז) לממש את זכייתה. המבקשת – המעניקה את השירותים נשוא המכרז למשיבה 1 כיום – תמשיך אז במתן השירותים חרף הפסדה במכרז, וזאת אף לפי התמורה הגבוהה יותר, של ערב המכרז. אין הצדקה להושיט יד למבקשת בניסיונה זה (השוו: עע"ם 8162/07 חברת הארכבירים בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר , בפיסקה 4 (לא פורסם, 4.11.2007) והאסמכתאות שם ).

9.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה למתן רשות ערעור – נדחית, וממילא זה אף דינה של הבקשה לצו ביניים, שהוגשה בגדרה.

המבקשת תישא בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה 1 בסכום של 10,000 ש"ח, וכסכום הזה בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה 2.