בר"מ 11051/04 ר.י.ו מהנדסים בע"מ נ. מנהל הארנונה בעיריית ראשון לציון

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת מ' רובינשטיין ), בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, אשר דחה את ערעורה של המבקשת על החלטות ועדת הערר לענייני ארנונה של עיריית ראשון לציון (להלן: ועדת

הערר ).

המבקשת הגישה ערר לועדת הערר על חיובה בארנונה בגין מבנה תעשייה בראשון לציון, אשר הינו בבעלות המבקשת ואשר הושכר למצדה חברה להנדסה בע"מ (להלן: מצדה ) החל משנת 1995 (להלן: הנכס ). המבקשת ומצדה היו במועדים הרלוונטיים בבעלות אותם בעלי מניות ושתיהן נוהלו על ידי בא-כוח המבקשת. ביום 21.5.02 הוצא נגד מצדה צו פירוק.

עררה של מצדה הוגש ביום 21.11.99 ובו חלקה מצדה על שומות הארנונה בהן חויבה בגין הנכס בשנים 1999-1995. מצדה טענה בעררה כי חויבה שלא כדין בגין שטח של 20 מ"ר, אשר נמצא בבעלות עיריית ראשון לציון (להלן: העירייה ) ובו עמדה מכולה אשר הציבה מצדה באופן זמני. עוד טענה מצדה כי ביום 14.10.98 נשלח מכתב מטעמה למחלקה המשפטית של העירייה, בו צוין כי המכולה הוסרה בעקבות כתב אישום שהוגש בגין הצבתה. ביום 12.4.02 דחתה ועדת הערר את עררה של מצדה, בציינה כי המכתב למחלקה המשפטית בעירייה לא ענה לדרישות סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות ) כיוון שעסק בהליכים הפליליים אשר נוהלו נגד מצדה ולא נשלח במקביל גם למחלקת הנכסים בעירייה.

עררה של המבקשת הוגש ביום 25.5.00 ובו חלקה המבקשת על שומות הארנונה בהן חויבה בגין הנכס בשנים 2001-2000. המבקשת טענה בעררה כי מצדה היא שהחזיקה בנכס בשנים אלו נוכח הסכם השכירות משנת 1995. מנגד, טען המשיב כי חיובה של המבקשת החל בעקבות הודעת מצדה לעירייה לפיה ביום 21.6.98 פסקה להחזיק בנכס בשל קשיים כלכליים והשיבה את מפתחות הנכס לידי המבקשת. ביום 30.5.02 דחתה ועדת הערר את עררה של המבקשת בציינה כי המבקשת נרשמה בספרי העירייה כמחזיקת הנכס נוכח הודעתה של מצדה מיום 21.6.98.

על החלטות ועדת הערר הגישו המבקשת ומצדה ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים. בפני בית המשפט לעניינים מינהליים חזר בא-כוחן של המבקשת ומצדה על הטענות שהועלו בפני ועדת הערר. באשר לחיוב בארנונה בגין השטח בו הוצבה המכולה, הוסיף וטען בא-כוחן של המבקשת ומצדה כי יש לחייב את שטח המכולה לפי סיווג של "קרקע תפוסה" ולא לפי סיווג של "שטח בניין". באשר לזהותה של המחזיקה בנכס, נטען כי ההודעה בה מבקשת העירייה לראות כהודעה על החזרת ההחזקה בנכס למבקשת ניתנה בעל-פה ולא בכתב ולפיכך אינה עומדת בדרישות סעיף 325 לפקודת העיריות.

לאחר שבחן את טענות הצדדים, החליט בית המשפט לענינים מינהליים, ביום 3.11.04, לדחות את ערעורן של המבקשת ומצדה. באשר לחיוב בארנונה בגין השטח בו הוצבה המכולה, ציין בית המשפט כי עד להגשת ההשגה לא פנה בא-כוחן של המבקשת ומצדה באופן מסודר לעירייה או למשיב בהודעה כי המכולה הוסרה. בית המשפט ציין עוד כי הבקשה הרשמית במכתב שהופנה למחלקה המשפטית של העירייה היתה כי כתב האישום יימחק וכי לא היתה בו פנייה להסדרת ענייניהן הכספיים-מנהליים של המבקשת ומצדה. כן קבע בית המשפט כי יש לחייב את שטח המכולה לפי סיווג של "שטח בניין" ולא לפי סיווג של "קרקע תפוסה" כיוון שמקור החיוב בארנונה הוא המכולה עצמה ולא הקרקע עליה היא ניצבת.

באשר לזהותה של המחזיקה בנכס, קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי המכתב שנשלה לעירייה בשמה של מצדה היה חתום על ידי בא-כוחן של המבקשת ומצדה וצוין בו במפורש כי מצדה החזירה את מפתחות הנכס למבקשת. בית המשפט ציין עוד כי הודעה זו של מצדה אף אושרה בשיחה טלפונית עם בא-כוחן של המבקשת ומצדה. כן ציין בית המשפט כי המבקשת מעולם לא הודיעה לעירייה על השבת הנכס לידי מצדה. מעבר לדרוש, העיר בית המשפט כי באופן התנהלותן המשותף של המבקשת ומצדה היה לעיתים ניצול בלתי הוגן של ההבחנה המשפטית ביניהן וכי יתכן שרק בשל כך ראוי להתבונן על שתי החברות כבעלות "כיס משותף" לצורך חיובן בארנונה בגין הנכס. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בה חוזר בא-כוח המבקשת על כל הטענות אשר נטענו בשתי הערכאות הקודמות. בנוסף, מעלה בא-כוח המבקשת טענה חדשה לפיה על העירייה להשיב למבקשת את סכום החיוב בארנונה בגין שטח המכולה בהתחשב בכך שהעירייה לא הודיעה מראש למצדה ו/או למבקשת על הגדלת סכום החיוב.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כלל הוא כי רשות ערעור תינתן כאשר הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית. בקשת רשות הערעור שפניי אינה מעוררת כל שאלה עקרונית המצדיקה התערבות של ערכאה נוספת. רוב טענותיה של המבקשת הן טענות שבעובדה, אשר נדונו ונדחו על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטה מפורטת ומנומקת. באשר לטענה בדבר העדר ההודעה על הגדלת סכום החיוב, הרי שלא הובא נימוק מטעם המבקשת מדוע לא הועלתה הטענה על ידה בפני שתי הערכאות הקודמות ולפיכך אין מקום להיזקק לה לראשונה בבית משפט זה. מכל מקום, גם טענה זו אינה מעלה כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.