בר"מ 1114/14 שמואל יוסף עו"ד נ. עיריית באר שבע

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 30.12.2013 (עמ"נ 13338-10-13, הנשיא י' אלון ). בפסק הדין נדחה ערעור שהגיש המבקש על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית באר שבע (להלן: ועדת הערר ) לגבות תשלומי ארנונה מהמבקש בגין נכס ש בחזקתו.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש הוא אחד משלושה שותפים בזכויות במבנה שנמצא באזור התעשייה בעמק שרה בבאר שבע

(להלן : המבנה ).

ביום 21.1.2010 התבקשה עיריית באר שבע, היא המשיבה 1

(להלן:

העירייה ), על ידי אחד מבעלי הזכויות במבנה לרשום את המבנה כמחולק בין שלושת בעלי הזכויות בו, לצורך חיובם בארנונה (וזאת על רקע עסקה שעשה בקשר לזכויותיו במבנה). בהמשך לכך, עדכנה העירייה את רישומיה כך שאלה כללו שלושה מספרי נכסים. במקביל, העירייה הוציאה לבעלי הזכויות במבנה, ובכללם למבקש, הודעות שומת ארנונה בגין השנים 2011-2010 עבור אותו חלק במבנה שיוחס לכל אחד מהם

(חלקו של המבקש יכונה להלן :

הנכס ) .

החיוב הכלול בהודעה שנשלחה למבקש הוא שהוליד את ההתדיינות שביסוד הבקשה.

3.

בחודש מאי 2012 השיג המבקש על השומה שנשלחה אליו בפני מנהל הארנונה של עיריית באר שבע, הוא המשיב 2 (להלן:

מנהל הארנונה ).

בהשגה נטען כי הנכס אינו ראוי לשימוש, ולכן אין לחייב בתשלום ארנונה בגינו. כן נטען בהשגה כי במשך מספר שנים נעשה שימוש בנכס על ידי אדם שהחזיק בנכס סמוך (להלן: הפולש ). מנהל הארנונה דחה את ההשגה ביום 15.7.2012 (להלן:

התשובה להשגה ). ראשית, הוא דחה את טענת המבקש לפיה הנכס אינו בר שימוש. שנית, הוא קבע כי אין מקום לבטל את חיוביו של המבקש בארנונה בגין השנים 2011-2010, נוכח העובדה שלא הוגשה כל השגה בגינם במהלך שנים אלה. לצד זאת, לאחר שערכה בדיקה בנושא, העבירה העירייה את החיוב בארנונה בגין הנכס על שמו של הפולש כך שהוא חויב כמחזיק בו לגבי התקופה המתחילה בחודש מאי 2012. יצוין כי במרוצת הזמן הוחזר החיוב בארנונה בגין הנכס על שמו של המבקש החל מיום 1.1.2013, לאחר שהפולש חדל מהחזקתו בנכס.

4.

ביום 19.8.2012 הגיש המבקש ערר על התשובה להשגה לוועדת הערר. המבקש טען בערר כי התשובה להשגה ניתנה לאחר תקופת 60 הימים שנקבעה לכך בסעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר ). המבקש הצביע על כך שהשגתו נמסרה במשרדי מחלקת הארנונה בעירייה ביום 6.5.2012, ואילו התשובה להשגה ניתנה רק ביום 15.7.2012. בדיון שהתנהל בפני ועדת הערר המבקש הוסיף וטען כי גם תשובתו של מנהל הארנונה לערר (להלן: התשובה לערר ) לא ניתנה במועד שנקבע לכך בתקנה 6 לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בוועדת ערר), התשל"ז-1977 (להלן: תקנות ועדת הערר ). בעניין זה הצביע המבקש על כך שהערר הוגש ביום 19.8.2013 בעוד שעל התשובה לערר שהתקבלה בוועדת הערר הוטבע התאריך 11.10.2013. בהתאם לכך, טען המבקש, התשובה לערר התקבלה לאחר סיום תקופת 30 הימים שהוקצבה לכך בתקנות ועדת הערר. המבקש טען עוד כי לא ידע על עצם חיובו בארנונה בגין החזקה בנכס וכי לא נמסרה לו השומה שהוצאה בגין השנים 2011-2010. לגופם של דברים, המבקש טען כי הנכס אינו בר שימוש, ומכאן שממילא אין מקום לחייבו בארנונה.

5.

בתגובה מטעם המשיבים לערר נטען כי על ההשגה שהגיש המבקש אין חותמת המעידה על תאריך הגשתה, ומכאן שלא ניתן לקבוע מתי הוגשה. לפיכך, טענו המשיבים, אין מקום לקביעה כי מנהל הארנונה איחר את המועד למתן התשובה להשגה. המשיבים הוסיפו כי יש לדחות אף את הטענה בדבר האיחור במתן התשובה לערר. ראשית, המשיבים הציגו אישור מטעם דואר ישראל לפיו כבר ביום 13.9.2013 התקבלה למשלוח התשובה לערר. בעניין זה טענו המשיבים כי המועד הקובע לבחינת המועד למתן תשובה הוא מועד שליחת המסמך ולא מועד קבלתו, ומכאן שהתשובה ניתנה במועד. שנית, המשיבים טענו כי בנוסף למסמך שתויק בתיק ועדת הערר, התשובה נשלחה לוועדת הערר בעותק נוסף באמצעות פקס או דואר אלקטרוני במועד שבו נשלחה התשובה למבקש, כפי שנוהגת העירייה לעשות במקרים מסוג זה. שלישית, נטען כי אין לקבל את טענת המבקש שלא ידע על החיוב גם משום שדי במשלוח הודעות בדואר ובהטלת עיקולים על חשבונו של החייב כדי ליידע אותו בדבר החיוב בארנונה (בהפניה לסעיף 344 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות )).

6.

ועדת הערר דחתה את עררו של המבקש על כל טענותיו ביום 17.9.2013. ראשית, משלא עלה בידי המבקש להוכיח מהו המועד המדויק שבו הגיש את ההשגה, דחתה ועדת הערר את טענתו לפיה התשובה להשגה נשלחה במועד החורג ממסגרת הזמנים שהוקצבה לכך בדין. שנית, ועדת הערר דחתה גם את בקשתו של המבקש להביא עדים כדי להוכיח את טענותיו בעניין

זה . ועדת הערר קבעה כי אף התשובה לערר ניתנה במועד. בעניין זה קיבלה ועדת הערר את עמדת המשיבים לפיה המועד הקובע למתן התשובה לערר הוא המועד שבו נשלחה התשובה בדואר למבקש, ולא המועד שבו היא התקבלה על ידי הוועדה. כמו כן קיבלה ועדת הערר את טענת המשיבים לפיה נשלחו על-ידי העירייה שני מכתבים במועדים שונים, שאחד מהם עומד בתנאים הקבועים בדין אף לפי הפרשנות שלה טוען המבקש. ועדת הערר דחתה אף את טענותיו של המבקש כי לא ידע על חיובו בארנונה בשנים 2011-2010, בקבלה את הטענה שלצורך כך אכן היה די במשלוח הודעות בדואר ובהטלת עיקולים על חשבונו של החייב כדי ליידע אותו בדבר החיוב בארנונה.

7.

המבקש ערער על החלטתה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי. הוא טען כי ועדת הערר שגתה בקביעתה כי המועד הקובע למתן התשובה לערר הוא המועד שבו נשלח הערר בדואר. בנוסף לכך, טען המבקש כנגד החלטתה של ועדת הערר לסרב לבקשתו להעיד עדים לשם הוכחת טענותיו. כמו כן, המבקש חזר על טענותיו באשר לכך שהנכס לא היה בר-שימוש ולכן אין לחייבו בארנונה. בתגובה לערעור סמכו המשיבים את ידיהם על החלטת ועדת הערר.

8.

כאמור, בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש כי התשובה לערר ניתנה באיחור על יסוד אישורי המשלוח שהציגו המשיבים בפני ועדת הערר והונפקו בתוך המועד הקבוע לכך בדין. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המועד הקובע לבחינת מתן התשובה הוא מועד המשלוח, ולא מועד הקבלה. לצד זאת הוסיף בית המשפט המחוזי כי אפילו יתברר כי המועד הקובע לעניין מועד התשובה לערר הוא מועד קבלתה, הרי שאין בכך כדי להביא לבטלות החיוב מעיקרו. לגופם של דברים, בית המשפט המחוזי סבר כי אין ממש בטענתו של המבקש לפיה הנכס אינו בר שימוש, על רקע העובדה שהמבקש עצמו פנה לעירייה בבקשה לחייב את הפולש בתשלומי הארנונה בגין השימוש בנכס. בית המשפט המחוזי אף הצביע על כך שהמבקש לא הגיש כל אסמכתה לביסוס טענתו שהנכס אינו בר שימוש.

בקשת רשות הערעור

9.

בעיקרם של דברים, הבקשה שבפני מבוססת על הטענות שהעלה המבקש בהליכים הקודמים.

10.

המבקש שב וטוען כי התשובה להשגה והתשובה לערר ניתנו באיחור ביחס למועד שהוקצב להן בדין. באשר לתשובה לערר, המבקש חוזר על טענתו כי המועד הקובע לעניין הגשתו של מסמך הוא מועד קבלתו של המסמך במזכירות הערכאה המשפטית, להבדיל מן המועד שבו נשלח המסמך בדואר או בכל דרך אחת. המבקש טוען עוד כי היה מקום לחייב את ועדת הערר לאפשר לו להעיד עדים על מנת להוכיח טענותיו. לבסוף, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי הנכס הינו בר שימוש לצורך חיוב בארנונה, בשים לב לכך שבהתחשב בתכנונו הייעודי – ייעוד לשימוש כמסגרייה – אין בעובדה שנעשה בנכס שימוש בפועל על ידי פולש, כמחסן, כדי להעיד על היותו של הנכס בר שימוש. המבקש הגיש גם בקשה להוספת ראיה להוכחת טענותיו, שהתייחסה לפרוטוקול ישיבתה של ועדת הערר מיום 22.12.2013, שבה נדונו חיובי הארנונה של הנכס שעליו נסבה בקשת רשות הערעור. ישיבה זו התקיימה ארבעה ימים לפני הדיון בבית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, הראיה לא הוגשה לבית המשפט המחוזי מאחר שהפרוטוקול הופק רק לאחר מועד הדיון בבית המשפט המחוזי. לטענת המבקש יש בפרוטוקול זה כדי להוכיח חלק מן הטענות שהציג בפני הערכאות הקודמות.

11.

בהחלטתי מיום 23.3.2014 הוריתי למשיבים על הגשת תשובה לבקשת רשות הערעור.

12.

בתשובתם מיום 7.4.2014 טוענים המשיבים כי יש לדחות את הבקשה – הן משום שהמבקש לא הצביע על הצדקה להענקת רשות ערעור והן לגופם של דברים. באשר לטענה כי התשובה להשגה ניתנה באיחור, המשיבים סומכים ידיהם על קביעותיהם של ועדת הערר ושל בית המשפט המחוזי, ומוסיפים שגם אילו המבקש היה מוכיח את טענתו כי ההשגה התקבלה בעירייה במועד הנטען, הרי שלא היה בכך כדי לסייע לו. זאת, כיוון שהשגתו הוגשה בחלוף התקופה הקצובה לכך בדין, ולאחר שהחיובים בגין השנים 2012-2010 הפכו לחלוטים (בהפניה לסעיף 3(א) לחוק הערר, שקובע כי השגה על חיוב בארנונה כללית תוגש תוך 90 יום ממועד קבלתה של הודעת התשלום). עוד מוסיפים המשיבים כי ייעודו התכנוני של הנכס כולל מספר רחב של שימושים, ביניהם מלאכה ואחסנה, ולכן אין ממש בטענתו של המבקש כי הנכס אינו ראוי לשימוש על פי תכנונו הייעודי. ממילא, לטענת המשיבים, הנכס אינו עומד בתנאים המחמירים הקבועים בסעיף 330 לפקודת העיריות לצורך הגדרתו כנכס שאינו בר שימוש.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, מצאתי כי דינה של הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהליך שהחל בערכאה שיפוטית תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר הימנעות ממתן רשות ערעור תגרום למבקש עיוות דין חמור

(ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123 (1982)) (להלן:

הלכת

חניון חיפה ).

בבקשת רשות ערעור על הליך שהחל בפני טריבונל מינהלי יש להחיל אמת מידה מחמירה בדומה לזו שנקבעה בהלכת חניון חיפה, ככל שטריבונל זה דומה יותר לערכאה שיפוטית ונהנה ממומחיות בתחום עיסוקו, וככל שההליך עבר גלגולים רבים יותר (ראו: בר"ם 2237/11

הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "שורקות" נ' גרמנוב ,

פסקה 13 (23.9.2012)).

בשים לב לשיקולים אלה, בית משפט זה כבר קבע פעמים רבות כי שאלות מתחום הארנונה שהן יישומיות באופיין אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי ( ראו: בר"ם

965/12

ציביאק נ' עיריית תל אביב-יפו ,

פסקה 5

(8.5.2013);

בר"ם 2969/13

מנהלת הארנונה של עיריית יבנה נ' מקורות חברת המים בע"מ , פסקה 12 (8.8.2013)).

14.

אכן, במישור העקרוני, השאלה מהו המועד שבו מסתיים מניין 30 הימים המוקצבים למתן תשובה לערר לפי תקנה 6 לתקנות ועדת הערר חורגת לכאורה

מעניינם הקונקרטי של הצדדים. הוא הדין בשאלה הנוספת – שנדונה על-ידי ועדת הערר – מתי מתחילה ומתי מסתיימת התקופה בת 60 הימים שהוקצבה למתן תשובה להשגה על שומת ארנונה לפי סעיף 4 לחוק הערר. אולם, הדיון בהן אינו מצדיק הענקת רשות ערעור מאחר שאין בו כדי להועיל למבקש (ראו: רע"א 7664/13

סטניצקי נ' בנק לאומי למשכנתאות , פסקה 27 (16.1.2014)). זאת, נוכח קביעותיה העובדתיות של ועדת הערר באשר לטענות המבקש בעניין המועד שבו ניתנו התשובה להשגה והתשובה לערר. לעניין מועד התשובה להשגה קבעה ועדת הערר כממצא עובדתי שלא ניתן לדעת מתי הוגשה הבקשה נוכח היעדרה של חותמת הנושאת את תאריך הקבלה. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו שלוועדת הערר היו כלים להכרעה בה. גם הדיון בעניין התשובה לערר אינו נדרש נוכח קביעותיה העובדתיות של ועדת הערר. כאמור, ועדת הערר קבעה כי במועד שבו נשלחה למבקש התשובה לערר נשלחה התשובה גם לוועדת הערר, ותשובה זו התקבלה בתוך התקופה המוקצבת לכך בדין. לפיכך, אין בשאלה העקרונית בדבר המועד הקובע לבחינת מתן התשובה כדי לשנות את התוצאה בענייננו.

15.

למעלה מן הצורך, ראוי לציין כי תקנה 6 לתקנות ועדת הערר אינה קובעת סעד החלטי בכל הנוגע לאיחור במתן תשובה לערר מצד מנהל הארנונה, בשונה מן הדין בכל הנוגע לאיחור בתשובתו של מנהל הארנונה להשגה (השוו לסעיף 4(ב) לחוק הערר). יתר על כן, אפילו הייתה נדרשת ועדת הערר להאריך את המועד להגשת התשובה לערר, הרי שלכאורה, היה מקום להכיר בסמכותה לעשות כן (ראו והשוו: בר"ם 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רמת השרון נ' וכט , פ"ד נז(3) 385 (2003); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 185-184 (מהדורה שלישית, 2012)).

16.

שאר טענותיו של המבקש

–

באשר להחלטה בנושא הבאת עדים מטעמו ובכל הנוגע למצבו של הנכס –

אינן מצדיקות מתן רשות ערעור אף הן. טענות אלה אינן מעוררות שאלה ציבורית או כללית, אלא נטועות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. בנסיבות אלה, אין אף צורך להידרש לבקשה בנושא הוספת ראיה חדשה.

17.

סוף דבר: דין הבקשה להידחות. המבקש ישא בהוצאות המשיבים בסך 7,000 שקל.