בר"מ 1153/07 י.ר.א.ב שירותי נוי 1985 בע"מ נ. שרי אלדן , מנהל הארנונה של ע

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (סגן הנשיא ש. ברלינר).

המבקשת היא חברה המפעילה תחנת מעבר לטיפול בפסולת בשטחה המוניציפאלי של עיריית חדרה. בשנים 2004-2005 חויבה המבקשת על ידי המשיבה בארנונה בגין שטחי התחנה, הכוללים הן מבנה והן שטחים פתוחים שסווגו כקרקע תפוסה. המערערת השיגה על חיובים אלה ולאחר שהשגותיה נדחו עררה לועדת הערר לענייני ארנונה. טענותיה של המבקשת נגד חיובה התמקדו במספר נושאים. ראשית טענה המבקשת כי חויבה בגין שטח הגדול מן השטח שהיא מחזיקה בפועל. על פי הודעות החיוב שנשלחו למבקשת בשנת 2004 חייבה אותה המשיבה בגין מבנה בגודל 443 מ"ר ובגין קרקע תפוסה בגודל 8060 מ"ר. בשנת 2005 עודכן גודל הקרקע התפוסה בהודעות החיוב ל-10,060 מ"ר. לטענת המבקשת השטח הכולל של התחנה הינו קטן בהרבה מהנטען בהודעות החיוב. טענה אחרת של המבקשת היתה לעניין חיובו של המבנה המצוי בשטח התחנה. לטענת המבקשת מבנה זה היה כבר בשטח התחנה בעת שהיא תפסה בה חזקה והיא מעולם לא השתמשה בו. כמו כן טענה המבקשת כי המבנה, שאינו מחובר לתשתיות חשמל ומים, הוא בגדר נכס שאינו בר שימוש ולכן אין לחייבו. הסיבה לכך שהנכס אינו מחובר לתשתיות, לטענת המבקשת, היא שהעירייה לא פעלה לקידום התכניות הנדרשות לצורך כך. טענה נוספת של המבקשת היא שבתוך שטח התחנה קיימים שטחים נרחבים המשמשים כדרכים ציבוריות וכי אין לכלול דרכים אלו במסגרת הקרקע התפוסה החייבת בארנונה. יצויין כי המבקשת השיגה בתחילה גם נגד סיווג הקרקע והמבנה בסיווג "מסחר" וטענה כי הסיווג הנכון הוא סיווג "מלאכה". השגתה ועררה בנקודה זו נדחו אולם בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את טענתה ולפיכך טענה זו שוב אינה עולה במסגרת הבקשה שלפני.

ועדת הערר אפשרה למבקשת להגיש תשריט של השטח על מנת לחזק את טענותיה בדבר גודלו האמיתי. המבקשת לא הגישה תשריט לוועדה, אך ביקשה להסתמך על חוזה שכירות שחתמה עם עיריית חדרה ובו נכתב כי השטח המושכר הינו כחמישה דונמים. ועדת הערר קבעה כי החוזה אינו מתייחס לכל השטח שהושכר למבקשת, ולפיכך, משלא הגישה תשריט לחיזוק טענתה, אין לקבל את הערר. לעניין טענתה של המבקשת בדבר חיוב יתר בגין דרכים ציבוריות קבעה ועדת הערר כי כל השטח משמש את המבקשת לצורכי פעילותה, וכי הדרכים הנמצאות בשטח התחנה משמשות רק את המשאיות הפועלות מטעם המבקשת ולפיכך אין לראותן כדרכים ציבוריות שאינן חייבות בארנונה. גם בנקודה זו ציינה הוועדה כי אי הגשת תשריט מטעם המבקשת פועל לרעתה. לעניין חיובו של המבנה המצוי בשטח התחנה קבעה הוועדה כי למרות שמדובר במבנה טרומי שאינו מחובר לתשתיות, ועל אף שלטענת המבקשת אינו נמצא בשימוש, אין הוא בגדר נכס שאינו ראוי לשימוש ולפיכך יש לחייבו בארנונה. הוועדה אף ציינה כי אין לקבל את טענת המבקשת לפיה העירייה היא האחראית לאי חיבורו של הנכס לתשתיות כיוון שעולה מן הראיות שהחיבור הותנה על ידי רשויות התכנון בתנאים מסויימים שהמבקשת היא האחראית למילויים.

המבקשת ערערה על החלטה זו לבית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את ערעורה של המבקשת על כל ראשיו פרט, כאמור, לשינוי סיווגו של הנכס ממסחר למלאכה. בית המשפט הורה אף הוא למבקשת במהלך הדיון להמציא לו מפת מדידה המציינת את היקף השטח, ואף נתן לה אורכה של שלושים ימים לצורך כך. משלא הגישה המבקשת את המפה בתום הזמן שהוקצב לה פסק בית המשפט לעניינים מנהליים כי אין בפניו תשתית עובדתית מספקת לסתור את החלטת ועדת הערר בדבר גודל הנכס ולפיכך דחה את ערעורה של המבקשת בעניין זה. בנוגע למבנה קבע בית המשפט כי העובדה שהמבנה אינו מחובר לתשתיות אינה מהווה אינדיקציה יחידה להיותו לא ראוי לשימוש, וכי הוא לא מצא עילה לשינוי קביעתה העובדתית של ועדת הערר לפיה המבנה אינו נכנס בהגדרת נכס לא ראוי לשימוש. בית המשפט לא דן באופן מפורש בטענת המבקשת כי יש לסווג חלק מהשטח בתור דרכים ציבוריות.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מבקשת המערערת לערער. בבקשתה היא חוזרת על טענותיה שהוצגו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים וטוענת כי בית המשפט קבע בפסק דינו "קביעה תקדימית" לפיה מבנה שאינו מחובר לתשתיות ובפועל לא נעשה בו שימוש יכול להיות מחויב בארנונה. היא שבה על טענתה לפיה האחריות על אי חיבור המבנה לתשתיות מוטלת על כתפי המשיבה. עוד טוענת המבקשת כי העובדה שבית המשפט הכריע בסוגיית שטח הנכס בלא שהיה בפניו התשריט מביאה לעיוות דין ולתוצאה בלתי צודקת מבחינת המבקשת. לטענתה, העיכוב במסירת התשריט נבע מבעיות תיאום בין המודדים מטעמה לבין נציגי המשיבה.

כעת, כך מבשרת המבקשת, יש בידיה את התשריט המבוקש והיא מבקשת להגישו. לעניין סיווג הדרכים בנכס שבה וטוענת המבקשת, בהסתמך על בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קרית אתא , פ"ד מו(1) 793 (1992) (להלן הלכת דשנים )) כי יש לסווג את הדרכים העוברות בתחום התחנה כדרכים ציבוריות, ולפיכך להפחית את שטחן מהשטח החייב בארנונה.

דין הבקשה להידחות. טענותיה של המבקשת בדבר גודל הנכס הן כולן טענות עובדתיות שהוכרעו על ידי ועדת הערר ובית המשפט לעניינים מנהליים. כידוע, בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור אינו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים, ובשל כך אין טענות אלו מקימות עילה למתן רשות ערעור (ראו: בר"ם 4299/06 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' המועצה האזורית גדרות (מיום 10.9.2006)). זאת ועוד: סעיף 318 לפקודת העיריות מורה כי בהיעדר ראיות סותרות מהווה הרישום בפנקסי העיריה ראיה לכאורה לאמיתות השומה (ראו: ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עירית טירת הכרמל , פ"ד נו(2) 773, 786 (2002)). המבקשת לא הציגה ראיות משכנעות לתמיכת טענתה, ובעניין זה אין לה להלין אלא על עצמה שכן ניתנו לה הזדמנויות רבות להגיש ראיות מטעמה בדבר גודל הנכס. כבר בדיון בוועדת הערר, שהתקיים בתאריך 15.2.2006 ביקשה להגיש תשריט, וניתנה לה אורכה לשם כך. תשריט לא הוגש. כל שהוגש היה הסכם שכירות שוועדת הערר קבעה שאין ללמוד ממנו לגבי גודלו של כל

הנכס. החלטת ועדת הערר ניתנה כשלושה חודשים לאחר מכן, וגם אז לא היה התשריט בפני הוועדה. בדיון בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, שנערך בתאריך 29.11.2006 שוב ביקשה המבקשת שהות להגיש מפת מדידה, ובית המשפט נעתר לבקשתה. והנה – שוב חלפה התקופה שהוקצבה למבקשת והמפה עדיין לא הוגשה. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים ניתן ב-4.1.2007, כמעט שנה מאז שהמבקשת ביקשה לראשונה להגיש תשריט מטעמה. בנסיבות אלו, בהן התעכבה המבקשת בהגשת ראיות מטעמה זמן כה ממושך ללא הסבר מספק, אין לומר שקופחו זכויותיה או שנגרם לה עיוות דין.

טענתה של המבקשת בנוגע לסיווגן של הדרכים הנמצאות בנכס - גם היא טענה עובדתית שהוכרעה על ידי ועדת הערר. בפרשת דשנים הנסיבות היו שונות. שם היה מדובר בדרכים בהן עבר ציבור רחב ולפיכך נקבע שאין לחייבן בארנונה. במקרה שבפני קבעה ועדת הערר כי הדרכים משמשות רק את הרכבים הפורקים אשפה, קרי: פועלים במסגרת העסק של המבקשת. גם כאן מדובר בממצא עובדתי בו בית המשפט לעניינים מנהליים לא מצא לנכון להתערב, ולכן אין בטענותיה של המבקשת כדי להקים עילה למתן רשות ערעור.

גם בטענה בדבר סיווג המבנה כנכס בר שימוש אין כדי להביא לקבלת בקשת רשות הערעור. הקביעה בדבר היותו של מבנה ראוי או לא ראוי לשימוש הינה קביעה עובדתית התלויה בנסיבות הקונקרטיות של העניין

(בר"ם 10194/05 יהלומית פרץ עבודות בניין ופיתוח בע"מ נ' עיריית אשדוד (מיום 22.1.2006)). אי חיבורו של נכס לתשתיות חשמל ומים אינו מהווה אינדיקציה בלעדית להיותו בלתי ראוי לשימוש. ועדת הערר קבעה קביעה עובדתית זו בהיותה מודעת לכך שהמבנה אינו מחובר לתשתיות, בהתבסס על התשתית הראייתית שהיתה מונחת לפניה. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל קביעה זו. במצב דברים זה, בו לא נותרו שאלות שאינן-בעובדה הדורשות בירור, אין עילה למתן רשות ערעור.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.