בר"מ 1175-22 בר"מ 1175-22

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 17.1.2022 (עמ"ן 5441-06-21, השופטת ת' בזק רפפורט). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על החלטתו של בית הדין לעררים בירושלים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים) מיום 18.4.2021 (ערר (י-ם) 3233-20, הדיין י' בר-לב).

2.המבקשת 1 (להלן: המבקשת) היא אזרחית אתיופיה, ילידת 1969, שנכנסה לישראל בשנת 1997 בעקבות בן זוגה לשעבר (להלן: בן הזוג). בשנת 2000 נולד לה ולבן הזוג ילד משותף, הוא המבקש 2 (להלן: המבקש). בשנת 2002 הוכר בן הזוג כפליט, ועל כן ניתנו לו ולמבקשים רישיונות ישיבת ארעי מסוג א/5, שהוארכו מעת לעת.

3.בהמשך לכך, בשנת 2006 פנו המבקשים למשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה, בבקשה להסדרת מעמדם מכוח החלטת ממשלה מס' 156 שעניינה "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי-חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" (להלן: החלטה 156). בתמצית יצוין כי בקשה זו נדחתה על-ידי המשיבה משום שבמועד הגשתה המבקשים היו כאמור כבר בעלי מעמד ארעי בישראל (להבדיל משוהים נעדרי כל מעמד חוקי שעליהם חלה החלטת הממשלה).

4.עוד יצוין כי בשנת 2009 התגרשו המבקשת ובן הזוג, כשברקע הדברים עמדו טענות לאלימות שזה הפעיל כלפיה. על רקע זה, ביום 13.6.2010 – החליטה המשיבה שלא לחדש את רישיון הישיבה של המבקשים, אשר מלכתחילה היה תלוי בקיומו של תא משפחתי עם בן הזוג. כן יצוין כי בינתיים, עזב בן הזוג את ישראל ולא שב אליה עוד.

5.בשנים שחלפו המבקשים הגישו בקשות נוספות להסדרת מעמדם, אשר נסבו בעיקרן על טעמים הומניטריים בהתאם לנוהל 5.2.0022 של רשות האוכלוסין וההגירה שעניינו "נוהל הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים" (להלן בהתאמה: הנוהל ההומניטרי ו-הוועדה הבינמשרדית או הוועדה).

6.להשלמת התמונה, יצוין כי בשנת 2010 התקבלה החלטת ממשלה מס' 2183 (להלן: החלטה 2183) שאף היא נסבה על "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל", בהמשך להחלטה 156 הנזכרת לעיל. יובהר כי המבקשים לא הגישו בקשה להסדרת מעמדם מכוח החלטה זו.

7.עניינם של המבקשים נבחן מספר פעמים על-ידי הוועדה הבינמשרדית והוביל להתדיינות משפטית ארוכה שאין זה המקום לפרטה. בתמצית יצוין כי בהחלטתה האחרונה של הוועדה הבינמשרדית בעניין, שניתנה ביום 24.6.2020, המליצה הוועדה לקבל החלטות שונות ביחס לשני המבקשים – לדחות את בקשת המעמד של המבקשת אך לתת למבקש רישיון שהייה ועבודה מסוג ב/1. ביחס למבקשת, הוועדה התרשמה כי זיקותיה לאתיופיה חזקות יותר מזיקותיה לישראל. זאת, בשים לב לכך שהיא חיה באתיופיה קרוב לשלושים שנים, שיש לה שם ארבעה ילדים מזוגיות קודמת ושעמם היא נמצאת בקשר, ושהיא אף ביקרה באתיופיה מספר פעמים לאחר כניסתה לישראל. כמו כן, הוועדה מצאה כי על אף טענותיה של המבקשת ביחס למצבה הרפואי, אשר נסבות על היותה חולה בסוכרת, היא לא הוכיחה שלא תוכל לקבל מענה רפואי הולם באתיופיה, ועל כן מחלתה אינה מהווה טעם הומניטרי למתן מעמד בישראל. ביחס למבקש, הוועדה הגיעה למסקנה שונה בהתחשב בכך שהוא נולד בישראל וגדל בה כל חייו. לכן, הוועדה הבינמשרדית המליצה להעניק לו רישיון שהייה למשך שנתיים. ביום 13.7.2020 קיבל מנכ"ל רשות האוכלוסין את המלצותיה האמורות של הוועדה.

8.המבקשים הגישו ערר על כך לבית הדין לעררים ובו טענו כי היה מקום להעניק להם מעמד בישראל, בין אם מכוח החלטות הממשלה השונות ובין נוכח נסיבותיהם ההומניטריות. ערר זה נדחה כאמור על-ידי בית הדין לעררים. בעשותו כן קבע בית הדין לעררים כי לא מתקיים "דבר מה נוסף" אשר מטה את הכף לטובת הקניית מעמד למבקשת, או מצדיק מתן מעמד שונה למבקש מזה שניתן לו. בית הדין לעררים דחה את טענות המבקשים ביחס לתחולתה של החלטה 156 עליהם, וקבע כי המבקשים לא השיגו על החלטת המשיבה מכוח החלטת ממשלה זו בזמן אמת, לפני למעלה מ-15 שנים, וממילא הם אינם עומדים בתנאים הקבועים בה. אשר לטענותיהם ביחס לזכאותם למעמד מכוח החלטה 2183, נקבע כי אלו אינן יכולות להתקבל משום שהמבקשים לא הגישו בקשה מכוח החלטה זו בתוך פרק הזמן שהוגדר בה, וזאת אף שהיו מיוצגים באותה העת. לבסוף, ביחס לטענות המבקשים במישור ההומניטרי, בית הדין לעררים קבע כי אף שהמקרה מעורר קושי במישור האנושי, אין הצדקה להתערב בהחלטת המשיבה שהיא החלטה סבירה.

9.כאמור בפתח הדברים, ערעור שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה גם הוא. תחילה, ובדומה לבית הדין לעררים, אף בית המשפט המחוזי מצא כי אין המבקשים זכאים למעמד מכוח החלטות הממשלה השונות. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי אף לא נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת המשיבה בכל הנוגע לבקשה שהגישו לפני הנוהל ההומניטרי. בהקשר זה נקבע כי מרב זיקותיה של המבקשת הן לאתיופיה וכי לא עלה בידיה להוכיח כי לא תוכל לקבל טיפול רפואי מתאים בארץ מוצאה. כמו כן, ביחס למבקש, נקבע כי אף שהוצגו בעניינו זיקות שונות לישראל, אין מקום להתערב בסוג הרישיון שהוענק לו על-ידי המשיבה.

10.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים כי הימשכות ההליכים ותוצאתם גורמות להם עיוות דין. כמו כן, המבקשים מוסיפים כי מדובר במקרה שמעורבות בו נסיבות מיוחדות, לנוכח מצבה הרפואי של המבקשת, וכן בשים לב לכך שנסיבות העניין קשורות קשר הדוק להתנהגות האלימה של בן הזוג לשעבר כלפיה.

11.ביום 7.7.2022, בהתאם להחלטתי ולארכות שניתנו לשם כך, הגישה המשיבה את תשובתה לבקשת רשות הערעור. בעיקרו של דבר, המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה על הסף מכיוון שהיא אינה עומדת באמת המידה הנדרשת למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". בפרט, המשיבה טוענת כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם הקונקרטי של המבקשים וכי היא נטועה כולה בעובדות המקרה הפרטניות. לכך מוסיפה המשיבה כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, על רקע אי-עמידתם של המבקשים בקריטריונים הקבועים בנהלים ובהחלטות השונות לקבלת מעמד.

12.עוד יצוין כי ביום 25.10.2022, בעוד ההליכים המתוארים מתנהלים, המבקש הגיש בקשה לשדרוג מעמדו לרישיון מסוג א/5. ביום 22.5.2023, הודיעה המשיבה כי לאחר בחינת הבקשה על-ידי הוועדה הבינמשרדית ובהמלצתה, הוחלט לקבל את הבקשה ולשדרג את מעמדו של המבקש לרישיון ישיבת ארעי מסוג א/5 למשך תקופה של שנתיים. כן נקבע כי בסיום תקופה זו, ככל שתוגש בקשה מתאימה, ייבחן המשך מעמדו של המבקש בישראל בהתאם לנסיבותיו העדכניות. במסגרת אותה הודעה טענה המשיבה כי בשים לב לשינוי הנסיבות האמור, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

13.ביום 7.6.2023, בהתאם לרשות שניתנה לכך, המבקשים הגישו תגובה להודעת העדכון האמורה. המבקשים טענו כי ככל שתדחה בקשת רשות הערעור, יש לאפשר למבקשת להגיש בקשה חדשה להסדרת מעמדה, נוכח חלוף הזמן מאז ניתנה ההחלטה בעניינה ובשים לב למעמדו החדש של המבקש. המשיבה הודיעה מצדה בתגובה כי היא מתנגדת להגשת בקשה חדשה בעניינה של המבקשת. לשיטתה, הטעמים הנזכרים בתגובת המבקשים – חלוף הזמן ושינוי מעמדו של המבקש – אינם מצדיקים מתן אפשרות למבקשת לפנות שוב לוועדה הבינמשרדית בבקשה חדשה. לצד זאת, המשיבה הוסיפה וציינה כי בעת הנוכחית לא ננקטים הליכים להרחקתם של אזרחי אתיופיה מישראל, עד להשלמת בחינה מפורטת של המצב באתיופיה וגיבוש מדיניות ביחס לאזרחיה הנמצאים בישראל. המשיבה הפנתה בהקשר זה להליך תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר נסב על בקשות מקלט שהגישו אזרחי אתיופיה ממוצא טיגריי (עמ"ן 1003-10-22 ווקגרה נ' מדינת ישראל).

14.לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

15.אשר למבקש, אני סבורה כי עניינו מוצה לעת הזו נוכח השינוי העובדתי שחל בשלב זה עם קבלת בקשתו לשדרוג מעמדו. אמנם, המבקש ציין כי הוא חפץ במעמד של תושב קבע, והדבר לא נעלם מעיני. יחד עם זאת, משקיבל רישיון מסוג א/5 בהתאם לנוהל ההומניטרי, פתוחה בפניו הדרך, בחלוף הזמן, להגיש בקשה לשדרג את מעמדו לתושבות קבע.

16.לעומת זאת, אין לכחד שעניינה של המבקשת מעורר קושי אנושי לא מבוטל, בהתחשב במכלול נסיבותיה כפי שפורטו לעיל. יחד עם זאת, בשלב זה, נוכח מדיניות אי-ההרחקה הקיימת ביחס לאזרחי אתיופיה, איני סבורה כי בשלב הנוכחי קיימת הצדקה לתת רשות ערעור בעניינה. לעת עתה, המבקשת יכולה להמשיך ולשהות בישראל לצד בנה, ובהתחשב בכך, לא התרשמתי כי דחיית הבקשה תגרום לה עיוות דין (ראו והשוו: בר"ם 4371/23 פלוני נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 10 (3.7.2023)). יחד עם זאת, אוסיף כי ככל שבעתיד מדיניות זו תשתנה, הדעת נותנת כי המבקשת תוכל לשוב ולהגיש בקשה חדשה להסדרת מעמדה בהתאם לנסיבותיה העדכניות באותה העת. מובן כי אינני נוקטת כל עמדה ביחס לכך.

17.סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.