בר"מ 1184/18 פלוני נ. רשות האוכלוסין וההגירה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 27.11.2017 (עמ"ן 8755-08-17, השופט ע' שחם ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים על החלטתו של בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) מיום 18.6.2017 (ערר 1837-16, הדיין א' אזר ).

2.

בעיקרו של דבר, הבקשה נסבה על ההחלטה לדחות את הבקשה להעניק מעמד בישראל מטעמים הומניטריים למבקש 2 (להלן: המבקש ) במתכונת של דחייה על הסף, מבלי שהובאה לדיון לגופה בפני הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ולמתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית ).

רקע והליכים קודמים

3.

המבקשת 3 (להלן: המבקשת ), אמם של שני המבקשים הנוספים, היא אזרחית מולדובה שנכנסה לישראל ביום 19.11.2000 באשרת תייר מסוג ב/2 התקפה לשלושה חודשים. המבקשת נכנסה לישראל ללא בנה הבכור, הוא המבקש, שהיה באותו מועד בן כשנה וחצי. לאחר כניסתה לארץ, המשיכה המבקשת לשהות ולעבוד בה באופן בלתי חוקי. ביום 20.9.2003, בעת ששהתה בישראל, נולד למבקשת בן נוסף, הוא המבקש 1 (להלן: האח ). למען שלמות התמונה, יצוין כי אביהם של השניים הורחק מישראל ביום 4.10.2004, לאחר שתוקף אשרת העבודה שבה החזיק פג.

4.

ביום 26.8.2010 הגישו המבקשת והאח בקשה למתן מעמד מכוח החלטת ממשלה מס' 2183 מיום 8.1.2010 שכותרתה "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" (להלן: החלטת הממשלה ). בהמשך לכך, ביום 27.5.2014 קיבל האח מעמד של תושב קבע, ואילו המבקשת קיבלה רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 לתקופה של שנה אשר הוארך בינתיים.

5.

המבקש, כיום כבן 19, התגורר במולדובה יחד עם בני משפחתה של המבקשת עד הגיעו לגיל 15. ביום 8.1.2015 נכנס המבקש לישראל יחד עם דודו, באשרת תייר מסוג ב/2 התקפה לשלושה חודשים. מאז מוסיף המבקש לשהות בישראל, ובמהלך תקופה זו אף השתלב בלימודים בתיכון.

6.

להשלמת התמונה יצוין כי בעבר, בעת שהמבקש שהה עדיין במולדובה, סירבה המשיבה לבקשה ליתן לו אשרת כניסה לישראל, בשל החשש מהשתקעותו בישראל, ואף דחתה ערר שהוגש בעניין זה. המבקש נכנס לבסוף לישראל מבלי שנדרשה ממנו אשרת כניסה, בהתאם לנהלים הרלוונטיים באותה עת ביחס לאזרחי מולדובה.

7.

ביום 28.1.2016 הוגשה הבקשה למתן מעמד למבקש מטעמים הומניטריים, וביום 31.1.2016 זו נדחתה על הסף על-ידי נציגת המשיבה. בהחלטה זו צוין כי הבקשה התבססה על טיעונים שנבחנו ונדחו בעבר במסגרת בחינת הבקשה למתן אשרת כניסה לישראל למבקש, וכי לא נמצאה סיבה הומניטרית להעלות את הבקשה הנוכחית לבחינת הוועדה הבינמשרדית. עוד צוין בהחלטה כי המבקש שוהה בישראל שלא כחוק.

8.

ביום 21.2.2016 הגישה המבקשת ערר פנימי על ההחלטה האמורה, ובו הדגישה כי חל שינוי נסיבות מאז הגישה את הבקשה למתן אשרת כניסה עבור המבקש, וכי כיום איש מבין קרובי משפחתה אינו מסוגל עוד לפרוס את חסותו עליו במולדובה. ביום 14.3.2016 דחתה נציגת המשיבה את הערר, בקבעה כי לא נמצאו בטענות שהועלו בו טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד בישראל. בהחלטה צוין כי לפי נתוני המשיבה המבקשת לא יצאה לבקר את המבקש מאז כניסתה לישראל בשנת 2000, וכי בפועל הוא נותר במשך שנים תחת השגחתם של בני משפחה אחרים. עוד הודגש כי אין להתבסס במקרה זה על מתן המעמד למבקשת ולאח מכוח החלטת הממשלה, לאחר שנים שבהן שהו בישראל שלא כדין, שכן באותה החלטה נכתב שיישומה לא ישמש בסיס לזכאותם של קרובי משפחה נוספים למעמד.

9.

המבקשים הגישו ערר על החלטה זו לבית הדין לעררים, וזה נדחה גם כן בהחלטה העומדת ביסודו של ההליך דנן. בית הדין לעררים קבע כי אין עילה להתערב בהחלטת המשיבה. החלטתו של בית הדין לעררים התבססה במידה רבה על החלטה קודמת של הוועדה הבינמשרדית לדחות לגופה בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים שהעלתה נסיבות דומות למקרה דנן, ואשר ערעורים שהוגשו עליה נדחו גם הם (עע"ם 8617/11 פלונית נ' משרד הפנים (13.6.2012)). בית הדין לעררים ציין כי מקום שבו ניתן פסק דין של בית משפט זה בעניין שנסיבותיו דומות ואף פחות מובהקות מאשר במקרה הנוכחי, אין לומר שקם ולו "סיכוי מסוים" לקבלת הבקשה על-ידי הוועדה הבינמשרדית (לפי אמת המידה שהתווה בית משפט זה בעע"ם 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים (19.3.2015) (להלן: עניין אסברוק )). באופן יותר ספציפי, בית הדין לעררים ציין כי בכל שלב של חייה בישראל המבקשת הייתה יכולה לשוב למולדובה על מנת להתאחד עם המבקש, אולם היא לא עשתה כן אלא נותרה בארץ שנים ארוכות, גם לאחר לידתו של האח ומבלי שהוסדר מעמדם של השניים בישראל. בית הדין לעררים התייחס גם לכך שהמבקש עמד, עת ניתנה החלטתו, על סף בגירות. באשר לניתוק שנטען כי ייכפה על המבקש מאחיו הצעיר, התייחס בית הדין לעררים לכך שהמבקש למעשה לא פגש באחיו טרם הגעתו לארץ, וכי במועד הגשת הבקשה השניים חיו יחדיו שנה בלבד. בית הדין לעררים הצביע גם על עשיית הדין העצמית מצד המבקשת, שפעלה להישארותו של המבקש במדינה לאחר שפגה אשרת התייר שלו בנסיבות שבהן נדחתה בעבר בקשה לקבל אשרת כניסה עבורו. בית הדין לעררים הוסיף וציין כי המבקשת המתינה תקופה של שנה עד להגשת הבקשה הנוכחית להסדרת מעמדו של המבקש, באופן שמצטייר כניסיון להציב בפני המשיבה עובדות עליהן תוכל לבסס את בקשתה.

10.

המבקשים הגישו ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים לבית המשפט המחוזי, ואף ערעור זה נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין הצדקה להתערב בהחלטתו של בית הדין לעררים, אשר יישמה את הדין כראוי על עובדות המקרה. בית המשפט המחוזי ציין כי לא נקבע בהלכה הפסוקה כלל גורף המחייב העלאת בקשות מהסוג דנן לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית. לגופם של דברים, התייחס בית המשפט המחוזי תחילה לכך שהמבקש אינו קטין בשלב זה, ולפיכך שיקולים שעניינם טובתם של קטינים אינם יכולים לקבל משקל של ממש בעניינו. בנוסף, בית המשפט המחוזי התייחס לכך שהמבקשת והאח שהו שנים רבות במרוחק מהמבקש. אף בית המשפט המחוזי העיר כי התנהלותם של המבקשים נגועה בחוסר תום לב ובעשיית דין עצמי. הוא הוסיף כי קיים "פער חד" ובלתי מוסבר בין תיאור חייו של המבקש כנורמטיביים ותקינים בבקשות שהגישה המבקשת למתן אשרת כניסה עבורו בשנת 2014, לבין תיאור מצוקתו הקשה באותן השנים בדיוק בבקשה דנן.

11.

יוער עוד כי הן בית הדין לעררים והן בית המשפט המחוזי קבעו כי ככל שייצא המבקש במועד שנקבע לכך הוא יוכל להגיש בקשה למתן אשרת ביקור בישראל אשר "תיבחן באהדה".

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

12.

בבקשה שבפני טוענים המבקשים כי הן בית הדין לעררים והן בית המשפט המחוזי לא יישמו כראוי את ההלכה שנקבעה בעניין אסברוק , ולא נתנו כל משקל לעקרון טובת הילד ולזכות לחיי משפחה. המבקשים טוענים כי בקשתם למתן מעמד מטעמים הומניטריים מעלה נסיבות קשות, המחייבות לכל הפחות לקבוע כי קיים סיכוי מסוים לקבלת הבקשה, ולכן יש להעבירה לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית. נסיבות אלו כוללות, כך נטען, את ניתוקו של המבקש מאמו במשך מרבית חייו בשל קשיים כלכליים וצרכי פרנסה שהובילו אותה לישראל, את נדודיו בין בתיהם של קרובי משפחתו במולדובה ואת הרצון שלא לגרום בעת הזו לפרידה נוספת מאמו ומאחיו. המבקשים מוסיפים כי גם העובדה שמקרה דומה נדון בעבר בוועדה הבינמשרדית ונדחה אינה מצדיקה דחייה על הסף של כלל הבקשות המעלות נסיבות דומות, בשל השוני הקיים בכל זאת בין המקרים. יתר על כן, המבקשים טוענים כי לפי ההלכה הפסוקה איחוד משפחות בין ילדים והוריהם שקיבלו מעמד מכוח החלטת הממשלה הוא כשלעצמו טעם הומניטרי המצדיק דיון בוועדה הבינמשרדית.

13.

בתשובתה, שהוגשה בהתאם להחלטתי מיום 12.3.2018, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות – על הסף ולגופה. לגישת המשיבה, הבקשה דנן אינה עומדת באמת המידה המצמצמת שיש להחיל בעניינו של דיון ב"גלגול שלישי" על החלטה של בית הדין לעררים. לגופם של דברים, המשיבה טוענת שהחלטתה לדחות על הסף את הבקשה למתן מעמד הומניטרי הייתה סבירה במכלול הנסיבות, מאחר שאינה מבססת סיכוי מסוים לקבלתה. המשיבה מדגישה כי היא אינה כופרת בקושי של המבקשים וברצונם לחיות יחדיו, אולם לשיטתה לא קם טעם הומניטרי מקום שבו מרכז חייו של המבקש היה במולדובה במשך מרבית שנותיו, ובהתחשב בכך שבעת הזו כבר אינו קטין. עוד מטעימה המשיבה שמעמדם של המבקשת והאח ניתן להם לפנים משורת הדין, במסגרת החלטת הממשלה ששללה מתן מעמד לקרובי משפחה נוספים מכוחה. לשיטתה של המשיבה, המקרה דנן אינו נופל בגדר המקרים החריגים אליהם התייחסה ההלכה הפסוקה, המצדיקים בחינתה של בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים בנסיבות שבהן ניתן לחלק מבני המשפחה מעמד מכוח החלטת הממשלה.

14.

להשלמת התמונה יצוין כי בהחלטתי מיום 12.3.2018 ניתן צו ארעי לפיו לא יינקטו פעולות אכיפה כנגד המבקש עד למתן החלטה אחרת.

דיון והכרעה

15.

לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

16.

כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי שמקורו בהחלטה של בית הדין לעררים היא מצמצמת, וזאת בשים לב גם לאופיו של בית הדין ולמומחיותו. ככלל, רשות הערעור תינתן מקום שמתעוררת שאלה עקרונית החורגת מנסיבות המקרה הקונקרטיות או בהתקיימן של נסיבות מיוחדות (ראו: בר"ם 7172/16 בבנקו נ' מדינת ישראל – משרד הפנים , פסקה 12 (8.1.2017); בר"ם 5108/18 פלוני נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 9 (16.8.2018)).

17.

לאחר ששקלתי את הדברים בכובד ראש, איני סבורה כי הבקשה דנן עומדת באמת המידה האמורה. על אף מורכבותה האנושית של הסיטואציה בה מצויים המבקשים, לא השתכנעתי כי בקשתם מעלה שאלה עקרונית או נסיבות מיוחדות המצדיקות דיון נוסף בעניינם בשלב זה. בעיקרו של דבר, הערכאות הקודמות שדנו בעניינם של המבקשים יישמו על נסיבותיהם הקונקרטיות את העקרונות שהתווה בית משפט זה לעניין דחיה על הסף של בקשות למתן מעמד מטעמים הומניטריים.

18.

בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, אעיר כי בקשות כבקשה מושא ההליך דנן, ונסיבות החיים שהן מגוללות, לעולם אינן זהות הן. יש שדווקא בירור ממצה של הדברים על-ידי הוועדה הבינמשרדית יעיד על ההבדלים מסוימים שיובילו לקבלתה של בקשה אחת, מקום שבו בקשה דומה אך לא זהה בנסיבותיה נדחתה. לפיכך, ברי שאין מקום לדחייה על הסף של

בקשות למתן מעמד מטעמים הומניטריים רק על יסוד סיווגן כשייכות כביכול לקטגוריה של מקרים דומים שנדחו בעבר בהליכים אחרים. יחד עם זאת, לא התרשמתי שדחיית הבקשה על הסף במקרה שבפני נבעה משיוכה לקטגוריה מסוימת, אלא מבחינת נסיבותיהם הספציפיות של המבקשים.

19.

כמו כן, ראוי לשוב ולהזכיר כי עצם הקביעה בהחלטת הממשלה שמתן מעמד מכוחה לא ישמש בסיס לזכאות למעמד לקרובי משפחה נוספים, אינה שוללת מניה וביה בחינת בקשות של אותם קרובי משפחה המוגשות מטעמים הומניטריים. הכול כמובן בהתאם לנסיבות (ראו: עע"ם 9890/09 נוואה נ' משרד הפנים , פסקה 16 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ח' מלצר ופסקה 4 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (11.7.2013)).

20.

סוף דבר: הבקשה נדחית. על מנת ליתן למבקש שהות להסדרת יציאתו, אני מורה כי עליו לעזוב את ישראל בתוך 45 ימים מיום מתן החלטתי. למותר לציין כי לאחר צאתו את המדינה יוכל המבקש להגיש בקשה למתן אשרת ביקור בישראל, וטוב ייעשה אם זו תיבחן מתוך גישה נדיבה. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.