בר"מ 1268-24 בר"מ 1268-24

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 19.12.2023 (עמ"ן 21145-11-22, השופט ע' עאסי). בית המשפט המחוזי דחה ערעורים על החלטותיה של ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה במחוז מרכז (להלן: ועדת הערר) מהימים 13.7.2020 ו-30.6.2022.

2.המשיבים היו בתקופה הרלוונטית בעלי הזכויות בחלקות 25, 26, 29 ו-30 בגוש 6717 המצוי בתחום השיפוט של המועצה המקומית גני תקווה (להלן בהתאמה: המקרקעין ו-המועצה המקומית). ביום 19.12.2002 פורסמה למתן תוקף תכנית ממ/5130 אשר שינתה את ייעודם של חלק מהמקרקעין מייעוד חקלאי לייעוד דרך (להלן: התכנית הפוגעת). המשיבים לא תבעו בשלב זה פיצויים בגין ירידת ערך, על רקע הבטחה של המועצה המקומית ומוסדות התכנון לפיה זכויותיהם "ישוחזרו" במסגרת תכנית משביחה עתידית לאיחוד וחלוקה, היא תכנית ממ/5142 (להלן: התכנית המשביחה).

3.התכנית המשביחה הופקדה ביום 7.2.2010, ובשלב זה כללה, כמובטח, הוראה שהעניקה למשיבים זכויות חלופיות (להלן: הוראת השחזור). בעקבות התנגדויות שהוגשו לתכנית המשביחה, ביום 18.11.2012 הורתה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז מרכז (להלן: הוועדה המחוזית) על תיקונה באופן שהוביל לביטולה של הוראת השחזור. המשיבים, כמו גם בעלי זכויות נוספים במקרקעין, הגישו התנגדויות לתיקון זה, והן נדחו על-ידי הוועדה המחוזית ביום 8.9.2013. ביום 7.11.2013 אושרה התכנית המשביחה למתן תוקף.

4.כנגד החלטותיה של הוועדה המחוזית מהימים 18.11.2012 ו-8.9.2013, הוגשו חמש עתירות לבית המשפט המחוזי, בין היתר על-ידי המשיבים, והדיון בהן אוחד (עת"ם 17184-09-13). ביום 2.12.2015 דחה בית המשפט המחוזי את העתירות מהטעם של מעשה עשוי (השופטת ז' בוסתן). על כך הוגש ערעור לבית משפט זה (עע"ם 29/16). ביום 17.11.2016 בית משפט זה הורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ונתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה יוארך המועד להגשת תביעת פיצויים (על-ידי המשיבים והעותרים האחרים בעת"ם 17184-09-13) לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק) בגין ירידת הערך שנגרמה למקרקעין בעקבות אישורה של התכנית הפוגעת (הנשיאה מ' נאור, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופט מ' מזוז). זאת, לאחר ששר האוצר נתן את הסכמתו לכך, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 197(ב) לחוק.

5.בהתאם, ביום 8.11.2016 הגישו המשיבים למבקשת, הוועדה המקומית לתכנון ובניה (להלן: הוועדה המקומית) תביעת פיצויים, וצרפו אליה חוות דעת שמאית מטעמם שהעריכה את גובה הפיצוי שלו הם זכאים בסך של 8.5 מיליון שקלים, נכון למועד אישורה של התכנית הפוגעת. הוועדה המקומית לא קיבלה החלטה בתביעה, אף על פי שהמועד הקבוע בסעיף 198(ב) לחוק התכנון והבניה חלף.

6.ביום 20.3.2017 המשיבים הגישו ערר על כך לוועדת הערר. ביום 21.2.2019 הוגשה שומה מייעצת בהתאם להחלטתה של ועדת הערר, לפיה המשיבים זכאים לפיצוי בסך של כ-5.1 מיליון שקלים. הצדדים הגישו לוועדת הערר השגות ביחס לשומה זו. במסגרת השגתה טענה הוועדה המקומית, בין היתר, כי אין לחייב אותה בריבית והצמדה על סכום הפיצוי בגין התקופה שחלפה מאז אישורה של התכנית הפוגעת. הוועדה המקומית טענה כי היא לא עיכבה את תשלום הפיצויים למשיבים, אלא פעלה לקידום התכנית המשביחה אשר נועדה לספק למשיבים פיצוי חלופי באמצעות הוראת שחזור הזכויות. לגישתה של הוועדה המקומית, המשיבים נטלו על עצמם סיכון מחושב בכך שבחרו שלא להגיש תביעת פיצויים בגין התכנית הפוגעת בסמוך למועד אישורה, מתוך תקווה כי תאושר תכנית נוספת אשר תניב להם תמורה כלכלית גדולה יותר, ועליהם לשאת בהשלכות של בחירתם האמורה. הוועדה המקומית הוסיפה כי אורך התקופה שבה נוהלו ההליכים המשפטיים בעניין המקרקעין לאחר אישורה של התכנית המשביחה לא היה בשליטתה, ועל כן אין לחייבה בריבית אף בגינה. עוד טענה הוועדה המקומית כי אין לפרש את הסכמתה להאריך את המועד להגשת תביעת הפיצויים כהסכמה לשאת בתשלומי הריבית בגין משך התקופה שמאז כניסתה לתוקף של התכנית הפוגעת. המשיבים מצדם טענו, בעיקרו של דבר, כי לא מתקיימות במקרה דנן נסיבות חריגות המצדיקות שלא לחייב את הוועדה המקומית בתשלום ריבית והצמדה.

7.ביום 13.7.2020 קבעה ועדת הערר כי על הוועדה המקומית לשלם למשיבים הפרשי ריבית והצמדה. זאת, בשים לב לכך שהתמשכות ההליכים התכנוניים והמשפטיים לא נגרמה כתוצאה מהתנהלותם של המשיבים, אלא שהם המתינו במשך שנים לקיום ההבטחה לשחזור זכויותיהם. ועדת הערר הוסיפה וקבעה כי גם לוועדה המקומית היה אינטרס בקידום התכנית המשביחה במתכונתה המקורית, משום שכך נמנעה מתביעת פיצויים בגין התכנית הפוגעת. על כן, כך קבעה ועדת הערר, אין בעובדה שהתכנית המשביחה הייתה עשויה להיטיב עם המשיבים כדי להצדיק את הפחתת רכיב הריבית.

8.מבלי לפרט יצוין כי ביום 30.6.2022 קבעה ועדת הערר כי הוועדה המקומית תשלם למשיבים פיצוי בסך של כ-2.9 מיליון שקלים בתוספת הפרשי ריבית והצמדה בגין התקופה שבין מועד כניסתה לתוקף של התכנית הפוגעת ועד למועד התשלום בפועל. ועדת הערר הוסיפה וקבעה כי הוועדה המקומית תישא בהוצאות המשיבים בגין ניהול ההליך בגובה של 15% מסכום הפיצוי שנפסק לטובתם, בשים לב, בין השאר, למשך ההליך, לטענות הצדדים שהועלו בו, ולפער שבין הסכום שנתבע לסכום שנפסק.

9.הן המשיבים והן הוועדה המקומית הגישו ערעור על החלטותיה של ועדת הערר מהימים 13.7.2020 ו-30.6.2022 לבית המשפט המחוזי, והדיון בערעורים אוחד. הוועדה המקומית טענה בערעורה, בעיקרו של דבר, כי שגתה ועדת הערר בקביעתה כי עליה לשלם למשיבים ריבית והצמדה. בהקשר זה חזרה הוועדה המקומית, בעיקרו של דבר, על טענותיה כפי שהועלו בפני ועדת הערר. עוד טענה הוועדה המקומית כי לא היה מקום לחייבה בהוצאות, בהתחשב בכך שתביעת הפיצויים של המשיבים התקבלה רק בחלקה (בעוד המשיבים טענו תחילה שיש לפצותם בסך של כ-8.5 מיליון שקלים, ועדת הערר קבעה שהפיצוי יעמוד על סך של כ-2.9 מיליון שקלים בלבד). הוועדה המקומית הוסיפה וטענה בהקשר זה כי ועדת הערר שגתה בכך שהטילה עליה הוצאות חריגות בגובהן, מבלי שהמשיבים נדרשו להוכיח את כמות המשאבים שהושקעה מצדם בניהול ההליך.

10.המשיבים טענו כי דין ערעורה של הוועדה המקומית להידחות. באשר לסוגיית הריבית, טענו המשיבים, בין היתר, כי הסיבה הבלעדית לכך שלא הגישו תביעת פיצויים בסמוך לאחר אישורה של התכנית הפוגעת הייתה ההבטחה המפורשת שניתנה להם, לפיה זכויותיהם ישוחזרו במסגרת התכנית המשביחה. עוד טענו המשיבים כי אין לקבל את טענתה של הוועדה המקומית בדבר נטילתו של "סיכון מחושב" על ידם, כאשר הוועדה המקומית עצמה הייתה שותפה מלאה לדברים. המשיבים טענו כי אין להתערב בהחלטתה של ועדת הערר גם ביחס לרכיב ההוצאות, שכן זו מנומקת ומפורטת וניתנה לאחר שקלול הפרמטרים הרלוונטיים. מבלי לפרט יצוין כי בערעורם טענו המשיבים כי שגתה ועדת הערר ביישום ההלכה שנקבעה בבר"ם 10212/16 דלי דליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה (1.4.2020) על נסיבות המקרה.

11.בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים בפסק דינו הנזכר בפתח הדברים. באשר לערעורה של הוועדה המקומית, בית המשפט המחוזי קבע, בעיקרו של דבר, כי ועדת הערר פירטה ונימקה באופן מספק ומשכנע את קביעותיה הן בעניין הריבית והן בעניין ההוצאות, וכי לא נפל פגם בהחלטתה המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. באשר לסוגיית הריבית, בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש כי ככל שהפיצויים בגין אישורה של תכנית הדרך היו משולמים למשיבים במועד, היה באפשרותם להשקיעם בכל דרך מניבה, אך הוועדה המקומית היא זו שנהנתה מהכספים בתקופה זו.

12.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הוועדה המקומית טוענת כי המקרה דנן מעורר שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים – הן באשר לאופן פסיקת הוצאות והן ביחס לזיקה בין דיני ההתיישנות לבין דיני הסעדים, וכי מכל מקום נגרם לה עיוות דין. הוועדה המקומית טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התערב בהחלטותיה של ועדת הערר, וחוזרת בהקשר זה, בעיקרו של דבר, על טענותיה כפי שהובאו בפני הערכאות הקודמות. באשר לסוגיית ההוצאות, הוועדה המקומית מוסיפה וטוענת, בין השאר, כי יש להחיל על הליכים שנדונים בפני ועדת הערר לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה את הכלל הקבוע בתקנה 155(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), לפיו על בעל הדין להוכיח את גובה ההוצאות שהושקעו על-ידו בניהול ההליך, לצורך הטלתן על בעל הדין שכנגד.

13.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, שחלה במקרה זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. זאת, משום שהבקשה אינה עומדת באמת המידה המצמצמת שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהליכים מן הסוג דנן (ראו למשל: בר"ם 4286/13 ואארורה נ' משרד התחבורה, פסקאות 21-19 (18.8.2013); בר"ם 353/23 אל טרנס מגורים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן, פסקה 12 (21.6.2023)). לא מצאתי כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מעורר שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינים של הצדדים. חרף ניסיונה של הוועדה המקומית לשוות כסות עקרונית לבקשתה, אני סבורה כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי נטועה היטב בנסיבותיו של המקרה דנן. כמו כן, לא התרשמתי כי נגרם לוועדה המקומית עיוות דין.

14.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.