בר"מ 1280/13 חברת רבוע כחול ישראל בעמ נ. מנהל הארנונה של עיריית אילת

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 20.1.2013 (השופט ב' אזולאי , עמ"ן 17617-05-12). פסק הדין דחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית אילת (להלן: ועדת הערר ) בעניין סיווגו לצורכי ארנונה של נכס בבעלות המבקשת (להלן: הנכס ).

2.

המבקשת מחזיקה נכס בתחום שיפוטה של המשיבה, עיריית אילת (להלן: העירייה ), אשר משמש כסופרמרקט, וכולל, בנוסף לחלל המרכזי של החנות, גם משרדים, שטחי אחסנה, מקלט, קומת גלריה וחניה בלתי מקורה לשימושם של לקוחות המקום. בשנת 2004 סווג הנכס לצורך חישובה של שומת הארנונה באופן "מפוצל", כך שנגבו בגין חלקיו השונים חמישה תעריפים: תעריף של "סופרמרקט" (בגין החלל המרכזי), תעריף של "מחסנים ומקלטים" (בגין שטחי האחסנה וקומת הגלריה), תעריף של "מקלט", תעריף של "משרדים" ותעריף שיורי של "קרקע תפוסה". דמי הארנונה נגבו בהתאם לסיווג זה (להלן: הסיווג המקורי ) עד שנת 2010. באותה שנה שונה סיווגו של הנכס לצרכי ארנונה (להלן: הסיווג החדש ), כך

שהשטחים אשר סווגו קודם לכן כ"משרדים" או "מחסנים ומקלטים" סווגו מעתה כ"סופרמרקט" (לצד הקטנת השטח הכולל שבגינו נגבתה הארנונה). שומת הארנונה שהוצאה ביום 8.4.2010 בהתבסס על הסיווג החדש (להלן: השומה החדשה ) היא שעומדת במוקד המחלוקת בין הצדדים.

3.

בהשגה שהוגשה על השומה לוועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית אילת טענה המבקשת, בין היתר, שהעירייה שגתה בסיווג החדש של הנכס. עוד טענה המבקשת ששינויי סיווגו של הנכס נעשה בניגוד לדיני ההקפאה, מאחר שהוא מבטא שינוי אסור במדיניות של הטלת הארנונה בגין מחסנים ומקלטים. ועדת הערר דחתה את השגתה של המבקשת, בקובעה כי סיווגם של המחסנים, המשרדים, הגלריה והמקלט בהתאם לשימוש העיקרי של הנכס נעשה כדין, בהתחשב בכך שקיימת זיקה מובהקת בין תכליותיהם של שטחים אלו לבין תכליתו של השטח העיקרי המשמש כסופרמרקט. באשר לשטח החניה, נקבע שלא ניתן לסווגו כ"חניון" משום שסיווג זה נועד רק לשטחים המשמשים כחניון בתשלום, בעוד שהחניה המצויה בנכס עומדת לרשות לקוחות המקום ללא תשלום.

4.

הערעור שהוגש לבית המשפט קמא על החלטתה של ועדת הערר נדחה אף הוא.

בית המשפט קמא אימץ את עמדתה של ועדת הערר בכל הנוגע לסיווג מחדש של הנכס (בכפוף להחזרת הדיון לוועדת הערר על מנת שזו תתייחס לטענה כי חלק משטחי החניה אינם מוחזקים באופן בלעדי על-ידי המבקשת). באשר לטענה ששינוי הסיווג בוצע בניגוד לדיני ההקפאה, קבע בית המשפט קמא כי אין מקום להתערב בממצא העובדתי לפיו קיימת זיקה מהותית בין שטח החנות לבין יתרת השטחים, וכי בנסיבות אלה שינוי סיווגם של השטחים אך מתקן טעות שנפלה בפרשנותו של צו הארנונה החל על הנכס, ולכן איננו מנוגד לדיני ההקפאה. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

5.

בכל הנוגע לטעמים המצדיקים מתן רשות הערעור, טוענת המבקשת כי בקשתה מעוררת שורה של סוגיות בעלות חשיבות ציבורית באשר לסיווגם של נכסים לצרכי קביעת שיעור ארנונה ולסטייה מדיני ההקפאה. לדבריה, הכרעה בשאלות העומדות על הפרק – ובפרט בשאלת זכאותה של העירייה לשנות את סיווגו של נכס מחמת טעות שנפלה, לכאורה, בסיווג המקורי – תשפיע באופן ישיר על האינטרס הכלכלי של נישומים רבים, הן בתחומי העיר אילת והן מחוצה לה. המבקשת מוסיפה וטוענת שיש מקום להעניק לה רשות ערעור אף מן הטעם שהכרעותיהם של ועדת הערר ובית המשפט קמא לא נומקו כראוי ולא התבססו על חומר הראיות שהונח בפניהם.

6.

לגופם של דברים, טוענת המבקשת שבית המשפט קמא שגה כאשר לא קבע ששינוי סיווגו של הנכס, ובפרט שינוי סיווגם של שטחי האחסנה, נעשה בניגוד לדיני ההקפאה. סיווגם הקודם של שטחי האחסנה (כ"מחסנים" ולא כ"סופרמרקט"), כך גורסת המבקשת, לא נבע מטעות, אלא שיקף מדיניות מכוונת ומתוכננת של גביית ארנונה, אשר הייתה בתוקף עד שנת 2010 ושונתה בניגוד לדיני ההקפאה עם הוצאת השומה מיום 8.4.2010. המבקשת ממשיכה וטוענת כי העירייה היא שצריכה לשאת בנטל להצביע על שגיאה שנפלה בסיווג המקורי, וכי שגיאה כזו לא הוכחה. בהקשר זה, הצביעה המבקשת על כך שלא הוגש תצהיר של ראש העירייה, אשר עשוי היה להבהיר מדוע במשך שנים מספר טעו פקידי השומה בסיווגו של הנכס. המבקשת סבורה שהסיווג המתאים לשטחי האחסנה בנכס הוא אכן סיווג של "מחסנים", בדומה למצב ששרר עד שנת 2010. בהקשר זה, המבקשת מציינת כי בצו הארנונה של עיריית אילת לשנת 2010 הוגדר הסיווג של "בנקים" ככולל "ארכיון, מחסן וכו'", בעוד שהסיווג של "סופרמרקט ובתי כל-בו" לא כלל הבהרה דומה. אם כן, כך טוענת המבקשת, כאשר העירייה ביקשה להטיל על שטחי אחסון תעריף ארנונה זהה לזה של הנכס העיקרי, היא התייחסה לכך מפורשות בהגדרתו של אותו נכס בצו. ומכאן נובע, לטענתה, כי הגדרתם המקורית של שטחי האחסנה לא נבעה מטעות, אלא ביטאה כוונת מכוון. המבקשת מוסיפה וטוענת, בהקשר זה, כי ועדת הערר ובית המשפט קמא שגו כאשר סברו שקיימת "זיקה מובהקת" בין תכליתם של שטחי האחסנה והגלריה לבין תכליתו של החלל העיקרי של החנות, באופן שמצדיק גביית תעריף אחיד של ארנונה בגין שטחים אלו, וזאת מבלי לנמק כדבעי את מסקנתם. לבסוף, המבקשת טוענת כי גם סיווגה של החניה כ"קרקע תפוסה" איננו מוצדק, בהתחשב בכך שבהיעדר סיווג מתאים בצו הארנונה לחניה ללא תשלום, יש לבחור בסיווג הקרוב ביותר שבנמצא לכך ("חניון"), ולא בסיווג השיורי של "קרקע תפוסה".

7.

העירייה סבורה כי דין הבקשה להידחות, בראש ובראשונה מן הטעם שאין היא מעוררת שאלה משפטית או שאלה ציבורית כללית. לטענת העירייה, החלטתה של ועדת הערר בעניינה של המבקשת נוגעת אך ורק לשני הצדדים הישירים להליך, והיא אינה משליכה על חיובי הארנונה של כלל הנישומים בעיר אילת, ומקל וחומר שאינה משליכה על נישומים בערים אחרות. העירייה מוסיפה ומטעימה, כי הסוגיה של פיצול שטח הנכס לצרכי ארנונה ושאלת סיווגו של נכס "הומוגני" שכל חלקיו משרתים תכלית אחת כבר נדונו והוכרעו על ידי בית משפט זה, וההלכות בעניין זה מעוגנות היטב בפסיקתו. באופן כללי יותר, היא מצביעה על ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, לפיה שאלת סיווגו של נכס לצרכי ארנונה אינה מהווה, ככלל, עילה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". בנוסף לכך, העירייה גורסת כי ממילא אין מקום להידרש לטענות המבקשת בדבר חריגה לכאורה מדיני ההקפאה בהתחשב בכך שההכרעה בעניין זה לא מצויה, לשיטתה, בגדרי סמכותה של ועדת הערר. לבסוף, העירייה טוענת שדין טענות המבקשת להידחות גם לגופן, בהתחשב בכך שהנכס הנדון מהווה מבנה "הומוגני" שכל חלקיו משמשים לתכלית אחת, ועל כן גביית תעריף ארנונה אחיד בגינם עולה בקנה אחד עם המבחנים שנקבעו בעניין זה בפסיקה. העירייה מדגישה, כי קיומו של סיווג נפרד מסוג "מחסנים" בצו הארנונה העירוני אינו מצדיק סטייה מההלכה הפסוקה בדבר סיווג חלקיו השונים של נכס "הומוגני". לשיטתה, הסיווג הקבוע בצו הארנונה מיועד לחול על מחסנים שזוהי תכליתם העיקרית והעצמאית, ולא על שטחי אחסון שטפלים לתכליתו העיקרית של הנכס. משכך, טוענת העירייה, הוצאתה של השומה החדשה הייתה תיקון טעות מותר, שאין עמו חריגה מדיני ההקפאה.

8.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, מצאתי שדין הבקשה להידחות.

9.

מן המפורסמות הוא, כי על דרך הכלל לא תינתן רשות ערעור בשאלות הנוגעות לסיווג נכס לצרכי ארנונה, בהתחשב בכך ששאלות אלו מצריכות על פי רוב בירור נסיבתי ופרטני (ראו:

בר"ם 2723/10 הוצאת ספרים עם עובד בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (23.5.2010), בפסקה 3; בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה (12.3.2012) (להלן: עניין נורקייט ), בפסקה 7). המבקשת לא הצביעה בפני על טעם לסטות מכלל זה. בקשתה לא מגלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית-כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים ומשאלת סיווגו הקונקרטי של הנכס בבעלותה.

10.

כאמור, טענתה המרכזית של המבקשת התמקדה בכך שסיווגם הנכון של שטחי האחסנה והגלריה היה אמור להיות מלכתחילה "מחסנים" (ולא סיווג המשקף את השימוש העיקרי שנעשה בנכס), ומטעם זה השינוי בסיווג אינו יכול להיחשב לתיקון טעות. דא עקא, טענה זו נוגעת ל יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה לגבי פיצול נכס לצרכי ארנונה (ראו בעניין זה: ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטין שותפות רשומה נ' עירית ראשון לציון (9.2.2003), בפסקה 9). בית משפט זה חזר וקבע כי לא תינתן רשות ערעור מקום בו הבקשה נוגעת ליישומם הקונקרטי של מבחנים בנושא של סיווג נכס, אף כאשר מתעורר חשש שנפלה טעות במלאכת יישומם (עניין נורקייט , שם). השאלה האם מתקיימת בין חלקיו השונים של הנכס זיקה מן הסוג המצדיק שלא לפצל את סיווגו היא שאלה שבעובדה אשר נבחנת על ידי הערכאה הדיונית על יסוד נתוניו הקונקרטיים של הנכס, ואין הצדקה לכך שערכאת הערעור תתערב בה, ולא כל שכן ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: בר"ם 8940/10 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב יפו (6.3.2011)). יצוין, כי גם במקרה אחר שבו נסבו בקשות רשות ערעור על שינוי בסיווגם של מחסנים שיש להם זיקה לחנויות בעיר אילת, נמחקו הבקשות בעקבות הערות בית המשפט כי אין בנסיבות אלו עילה למתן רשות ערעור (ראו: בר"ם 4051/11 סופר פארם ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית אילת (11.2.2013)). משעה שאין להתערב בקביעה כי נפלה טעות באופן סיווג הנכס, מתייתרת גם טענתה של המבקשת כי שינוי הסיווג של הנכס נוגד את דיני ההקפאה.

11.

גם בטענות שכוונו כנגד סיווגם של שטחי החניה לא מצאתי עילה למתן רשות לערער, בהתחשב בכך שאף הן עסקו ביישומם של מבחני הסיווג, ללא כל היבט כללי או ציבורי.

12.

סוף דבר – דין הבקשה להידחות. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 10,000 שקל.