בר"מ 1283/22 טל כרמי נ. משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 15.2.2022 ( עמ"ן 24991-01-22 , השופטת מ' אגמון-גונן ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על החלטתו של בית הדין לעררים בתל אביב-יפו הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: בית הדין לעררים ו- חוק הכניסה לישראל ) מיום 28.12.2021 (ערר (ת"א) 4657-21, הדיין א' נועם ).

2.

ברקע הדברים עומד מסמך שפרסם משרד הפנים, הוא המשיב, ביום 16.3.2020, ועניינו ב"הקלות בעניין קליטת עובדים זרים בענף הסיעוד בעקבות הגבלות על הגעת עובדים זרים חדשים לישראל מחמת מגפת הקורונה" (להלן: נוהל הקלות הקורונה ). מסמך זה מפרט הקלות שונות הנוגעות להארכה של תקופת ההעסקה של עובדים זרים בתחום הסיעוד השוהים בישראל יותר מ-63 חודשים, וזאת כדי להתמודד עם התופעה של מחסור במטפלים סיעודיים זרים מאז פרוץ מגפת הקורונה. בעיקרו של דבר, הנוהל האמור מאפשר לעובדים זרים להישאר בישראל למשך תקופה בת 90 ימים לאחר תום תקופת רישיונם לעבודה בסיעוד, בהתקיים תנאים מסוימים, וזאת על מנת לתת להם הזדמנות להגיש בקשה להארכת רישיונם, ככל שימצאו מקום עבודה חדש בתחום זה.

3.

המבקשת 2 (להלן: המבקשת ) היא אזרחית הודו ילידת 1992 אשר נכנסה לישראל לראשונה ביום 7.9.2013 באמצעות אשרה מסוג ב/1 לצורך עבודה בתחום הסיעוד. אשרה זו הוארכה עד ליום 3.5.2021, עת סיימה המבקשת את עבודתה אצל מעסיקתה האחרונה. המבקשת נשארה בישראל גם לאחר פקיעת רישיונה, וביום 20.12.2021, כחצי שנה לאחר תום העסקתה, נעצרה על-ידי רשויות האכיפה והתבקשה להתייצב לשימוע בפני הממונה על ביקורת משמורת. במהלך השימוע ציינה המבקשת כי אינה עובדת מזה חמישה חודשים, ולא ציינה כי בכוונתה להתחיל בעבודה חדשה כלשהי או כי באה בדברים עם מעסיק עתידי. לפיכך, ביום 22.12.2021 ניתנו צו משמורת וצו הרחקה כנגד המבקשת, והיא הושמה במתקן הכליאה "גבעון".

4.

בו ביום הגיש המבקש 1 (להלן: המבקש ) בקשה להארכת רישיונה של המבקשת לעבודה בישראל מטעמים הומניטריים וזאת על מנת לסעוד את אמו של המבקש, שעברה אירוע מוחי מורכב (להלן: המטופלת ). הבקשה נדחתה על הסף, לנוכח העובדה שהמבקשת לא עמדה בתנאי הסף שנקבעו להארכת רישיון בסעיף 3א(ב1)(1) חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ), בין היתר מכיוון שחלפו יותר מ-90 ימים מתום תקופת העסקתה החוקית, משום שהמבקשת לא סיימה את תקופת העסקתה האחרונה עקב פטירתו של המעסיק או העברתו למוסד סיעוד, וכן מאחר שהתקבלה בעבר החלטה קודמת של שר הפנים להארכת רישיונה של המבקשת.

5.

ביום 23.12.2021 המבקשת הגישה ערר לבית הדין לעררים ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע של ההחלטה על הרחקתה מהארץ. בית הדין לעררים דחה את הערר על הסף מחמת אי-ניקיון כפיים של המבקשת, בקבעו כי אף שאשרת שהייתה של המבקשת פקעה עוד ביום 3.5.2021, היא החליטה להישאר בישראל באופן בלתי חוקי, מבלי שניסתה להסדיר את מעמדה.

6.

ביום 12.1.2022 המבקשת הגישה ערעור על כך לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין להאריך את רישיונה של המבקשת, בין השאר מכיוון שאין מקום להסדיר את מעמדה של מי שפנתה לעשות כן רק עם מעצרה. בית המשפט המחוזי הבהיר כי יש לחשוש ממצב שבו עובדים זרים שעזבו את מקום עבודתם ינסו לאתר מטופל פוטנציאלי רק על מנת להשתחרר ממעצר, וכי לא זו היא תכליתו של נוהל הקלות הקורונה. בית המשפט המחוזי הוסיף ונדרש לטענותיה של המבקשת באשר לכך שמעצרה היה לא חוקי, בהתחשב בטענה שפקחי רשות האוכלוסין וההגירה ביקשו ממנה להציג תעודה מזהה על רקע חזותה ההודית, ודחה אותן. בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה כי הדרישה להצגת תעודה מזהה נעשתה כדין, לפי הוראות סעיף 13ה לחוק הכניסה לישראל, לפיהן ניתן לדרוש זאת מאדם "שיש יסוד להניח כי שהייתו בישראל מחייבת רישיון ישיבה לפי חוק זה".

7.

להשלמת התמונה יצוין כי המבקשת שוהה כעת בביתה של המטופלת, וזאת לאחר שהתנהל הליך מקביל לביטולו של צו המשמורת. ביום 28.2.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עמ"ן 61746-12-21, השופטת א' פינק ) שהורה על שחרורה של המבקשת ממשמורת, כנגד הפקדת ערבויות, חלקן מטעם המבקש, ובכפוף להתייצבותה במשטרה אחת לשבוע. ביום 10.3.2022 המבקשים הגישו הודעה לבית משפט זה על כך שהמבקשת נמצאת למעלה משבוע בביתה של המטופלת, וכי עד כה עמדה בתנאי שחרורה ממשמורת.

8.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנזכר בפתח הדברים. בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים כי בהמשך לנוהל הקלות הקורונה, עובד זר שנכנס לישראל באמצעות אשרת עבודה בענף הסיעוד רשאי להגיש בקשה לוועדה ההומניטרית לקבלת רישיון עבודה גם אם בעת הגשתה הוא שוהה באופן לא חוקי בישראל. המבקשים טוענים כי נוהל זה מאפשר למבקשת לעבוד בישראל, למצער עד לסוף חודש יוני 2022. בהקשר זה, המבקשים טוענים כי הבקשה שבפני מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מגדרם של הצדדים, שעניינה תחולת נוהל הקלות הקורונה גם על מי שמגיש בקשה לוועדה ההומניטרית בעת שהוא נתון במעצר. לעמדת המבקשים, אין להבחין בין המבקשת לבין עובדים זרים אחרים אשר נמצאים בסטטוס דומה לזה שלה והגישו את בקשתם בטרם נעצרו. עוד נטען כי מכל מקום אין לגרש את המבקשת מישראל עד ליום 30.6.2022, וזאת על-פי החלטות שרת הפנים הנוגעות לתקופות ההתארגנות על-פי נוהל הקלות הקורונה, ככל שהדברים נוגעים לעובדים זרים בתחום הסיעוד. כמו כן, חוזרים המבקשים על טענותיהם הנוגעות לחוקיות מעצרה של המבקשת על-ידי פקחי רשות האוכלוסין.

9.

ביום 20.2.2022 הוריתי למשיב להגיש את תשובתו, וכן נתתי צו ארעי האוסר על נקיטתם של הליכי אכיפה נגד המבקשת. ביום 9.3.2022 המשיב הגיש את תשובתו לבקשה. בעיקרו של דבר, המשיב סבור כי דין הבקשה להידחות. ראשית, המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה על הסף מכיוון שזו אינה עומדת באמת המידה הנדרשת למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", כמו גם מחמת אי-ניקיון כפיים של המבקשת. אף לגופו של עניין, המשיב טוען כי בהתאם להוראות סעיף 3א(ב1)(1) לחוק הכניסה לישראל, אין לו כלל סמכות להאריך את משך שהותה של המבקשת בארץ, מכיוון שחלפו יותר מ-8 שנים מיום כניסתה הראשונה, ולאחר שחלפו למעלה מ-90 ימים מסיום העסקתה החוקית. בקשר לנוהל הקלות הקורונה, המשיב טוען כי זה מתייחס רק לעובדים זרים אשר שוהים בישראל פחות מ-63 חודשים כך שממילא אינו רלוונטי לעניינה של מבקשת, אשר נמצאת בישראל כאמור למעלה מ-8 שנים. באשר לתקופת ההתארגנות, המשיב טוען כי החלטתה של שרת הפנים להאריך את תקופת ההתארגנות נגעה רק לעובדים זרים שהיו מועסקים אצל מטופלים סיעודיים בעת שניתנה ההחלטה להרחיקם מישראל, ואין להחילה בעניינה של המבקשת.

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. חרף ניסיונם של המבקשים לשוות לבקשה אופי עקרוני, למעשה היא עוסקת בנסיבות המקרה הפרטניות, ולפיכך אינה עומדת באמת המידה המצמצמת שחלה על בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" כאשר הערכאה הראשונה היא בית הדין לעררים (ראו למשל: בר"ם 8338/17 אסטגוי נ' משרד הפנים , פסקה 7 (11.2017); בר"ם 1686/18 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הפנים , פסקה 23 (13.5.2018); בר"ם 6875/21 בורוביק נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 10 (15.11.2021)).

יוער כי הטענות הנוגעות לתיוגה של המבקשת בשלב האכיפה הראשוני על רקע מוצאה – נושא אשר עשוי להיות ראוי לדיון בהקשרים אחרים – אינן עומדות בלבו של ההליך הנוכחי, שנסב על טענתה של המבקשת כי יש לאפשר לה להישאר בישראל, ולא על הליך האכיפה. זאת, בפרט כאשר בשלב זה שוחררה המבקשת מן המשמורת שבה הייתה נתונה. איני מקלה ראש בקושי הברור הגלום בעזיבתה של המבקשת את המדינה, לאחר שנים ממושכות של חיים בה. נתתי דעתי גם למצבה הרפואי המורכב של המטופלת, שביקשה להעסיק את המבקשת לצורך טיפול בה. אולם, ההבנה של נסיבות אנושיות אלו אינה מספקת כשלעצמה בסיס לקבלת הבקשה.

11.

סוף דבר, הבקשה נדחית. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 20.2.2022 בטל בזאת. לפנים משורת הדין, ובשים לב למצבה הרפואי של המטופלת, ניתנת למבקשת שהות בת 45 ימים לעזוב את ישראל, כך שהיא נדרשת לצאת את הארץ לא יאוחר מיום 18.5.2022. בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.