בר"מ 1338/11 מילגד בע"מ נ. מועצה אזורית מטה אשר

1.

בין הצדדים מתנהלים מגוון הליכים משפטיים. אחד מהם הוא תביעה שהגישה המבקשת בשנת 2008 לבית משפט השלום בחדרה, שעניינה באי-חוקיות נטענת של חיובי ארנונה שהטילה עליה המשיבה בשנים 2008-2005 (להלן: התביעה האזרחית ). בקשות שונות של המבקשת לעיכוב ביצוע גביית הארנונה לאותן שנים – נדחו.

2.

בנוסף הגישה המבקשת שלוש עתירות מינהליות לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה, שאוחדו בינתיים, ושעניינן בחיוב הארנונה שלה לשנים 2011-2009 (להלן: העתירה המינהלית ). בגדרי העתירה המינהלית, שהיא בלב הבקשה שבפניי, הגישה המבקשת בקשה לתיקון העתירה ולהרחבתה באופן שתחול גם על חיובי הארנונה לשנים 2008-2005, וכן עתרה היא למתן צו לעיכוב הליכי הגבייה בגין החיובים לשנים אלה.

3.

בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ר' סוקול ) דחה את הבקשה להרחבת העתירה שבפניו באופן שייכללו בה טענות הנוגעות לשנות המס 2008-2005. הוא הוסיף בהקשר זה שאם המבקשת סבורה כי יש לעכב את הליכי הגבייה הננקטים נגדה בגין חובותיה לשנים אלה, פתוחה בפניה הדרך לשוב לבית משפט השלום, הדן בתביעתה האזרחית, ולשכנעו בצדקתה, ואין מקום לניסיון של המבקשת לעקוף את החלטות שניתנו בגדרי התביעה האזרחית, בתואנה כי כעת היא תוקפת את ההחלטה המינהלית – לנקוט בהליכי גבייה.

4.

מכאן הבקשה שבפניי, שבגדרה מתבקש בית משפט זה:

(א)

לקבוע כי החלטת המשיבה להפעיל הליכי גבייה על כל חובות הארנונה השנויים במחלוקת היא בלתי סבירה באופן קיצוני, ולכן בטלה.

(ב)

להורות (ככל הנראה – לחלופין) על עיכוב הליכי הגבייה לשנים 2008-2005.

(ג)

לחלופין – להשיב את התיק לבית המשפט קמא ולהורות כי בגדרי העתירה המינהלית יידונו הטענות בעניין השנים 2008-2005, ולמיצער – הטענות בעניין עיכוב הליכי הגבייה לאותן שנים.

5.

דין הבקשה, על כל ראשיה – להידחות.

6.

הבקשה הראשונה היא למעשה כי בית משפט זה יקבל לגופן

את טענות המבקשת, שאותן היא ביקשה להוסיף לעתירה המינהלית, טענות שבית המשפט קמא סירב כלל לאפשר את הוספתן. ברי כי אין כל זיקה בין בקשה שכזו לבין בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא – שלא לתקן את העתירה ולא ליתן צו ביניים, לעיכוב הליכי הגבייה. דין בקשה זו להידחות איפוא.

7.

הבקשה השלישית של המבקשת (לשנייה נידרש מיד בסמוך) היא אמנם למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט הנכבד קמא, שלא לתקן את כתב הטענות בעתירה המינהלית. ברם, למבקשת אין כלל זכות לעתור למתן רשות ערעור בעניין זה. סעיף 12 ל חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק ) קובע "רשימה סגורה" של החלטות ביניים, עליהן ניתן לבקש רשות לערער – ו החלטות בעניין תיקון כתב טענות בעתירה מינהלית

אינן באות בגדר אלה (עיינו: בר"ם 2127/07 אחים בן-רחמים (צפון) בע"מ נ. חברת נמלי ישראל – פיתוח ונכסים בע"מ (לא פורסם, 14.3.2007); אליעד שרגא, רועי שחר, המשפט המינהלי,

כרך VI

– סדרי הדין והראיות בבית המשפט לעניינים מינהליים , 67 (2011)). בכך נבדל עניין זה מבקשת רשות ערעור על החלטה בעניין תיקון כתב טענות בתובענה מינהלית, כהגדרתה בסעיף 5(3) לחוק ובתוספת השלישית לו.

8.

דחיית הבקשה השלישית, לתיקון העתירה באופן שתתייחס אף להליכי הגבייה בשנים 2008-2005, מביאה מניה וביה אף לדחיית הבקשה השנייה (היא היחידה שאכן ניתן היה להגישה) – לשנות מהחלטתו של בית המשפט קמא שלא ליתן צו ביניים לעיכוב הליכי הגבייה באותן שנים, שכן כתב העתירה איננו חל על אותה תקופה. מכאן, וכפי שקבע בדין בית המשפט הנכבד קמא, אם המבקשת סבורה כי יש לעכב את הליכי הגבייה הננקטים נגדה בגין חובותיה לשנים אלה, יכולה היא לנסות לפנות שוב בעניין לבית משפט השלום, הדן בתביעתה האזרחית (ואינני מחווה כל דעה באשר לתוחלתה של בקשה שכזו).

9.

דין הבקשה היה להידחות אף בשים לב לכך שהמבקשת נמנעה מלצרף לבקשתה את כל המסמכים הרלבנטיים, ובפרט – החלטות בית משפט השלום בחדרה בגדרי התביעה האזרחית, שכפי הנראה דחו את בקשותיה הקודמות של המבקשת לעיכוב הליכי גבייה על דרך של סעד זמני, החלטות אשר נראה כי המבקשת מנסה לעקוף אותן עתה (ראו: בר"ם 6943/09 נכסי וין-דור (1980) בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו (לא פורסם, 23.9.2009)).

10.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית איפוא, וממילא זה גם דינה של הבקשה לעיכוב ביצוע שבגדרה. בנסיבות העניין – משלא נתבקשה תגובת המשיבה, ובהתחשב בכך שהמבקשת הופנתה לבית המשפט לעניינים מינהליים בהחלטתה של כב' השופטת ב' בר-זיו, מתאריך 6.12.2010 (שעסקה באחד מהיבטי המכלול) – אין צו להוצאות.