בר"מ 1346-24 בר"מ 1346-24

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 19.12.2023 (עמ"ן 24329-04-23, השופטת ש' רנר). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על החלטתו של סגן רשמת האגודות השיתופיות מיום 8.2.2023 (תיק מספר 581/5357/2021, סגן הרשמת א' יניר).

2.המבקשת ובן זוגה לשעבר נישאו בשנת 1996, ובשנת 1998 עברו להתגורר בשכירות במושב בני דרור, המשיב (להלן: המושב), בקרוואן שהציבו בשטחו. בשנת 2002 נולד בנם המשותף (להלן: הבן). ביום 25.4.2002 חתמו השניים על הסכם קבלה לחברות במושב (להלן: הסכם הקליטה), וביום 9.5.2002 התקבלו בו כחברים מן המניין והוקצה להם מגרש (להלן: המגרש המקורי). כבר בשלב זה יצוין שסעיף 5.4 להסכם הקליטה קובע כי על חבר המושב להשלים בניית בית במגרש שהוקצה לו בתוך 5 שנים מיום קבלתו כחבר בו (בכפוף לאורכות שיאושרו על-ידי המושב), וכי אם לא יעשה כן יראו אותו כמי שמסר הודעת עזיבה וחברותו במושב תפקע.

3.בחודש אפריל 2003 בני הזוג נפרדו. המבקשת הוסיפה להתגורר בקרוואן יחד עם הבן ואילו בן זוגה לשעבר עבר להתגורר במגרש אחר במושב. בחודש מאי 2007 בני הזוג התגרשו. בין השניים התנהל הליך בוררות אשר נסב, בין היתר, על חלוקת רכושם (להלן: הליך הבוררות הראשון).

4.בין לבין, עוד בטרם ניתן פסק הבוררות, ביום 18.8.2015 אישרה האסיפה הכללית של המושב תיקון לתקנון האגודה שבמסגרתו נוסף לו סעיף 8.6, הקובע כי חברותו במושב של מי שהעביר את זכויותיו במגרש שהוקצה לו לצד שלישי, תפקע, והעברת זכויות כאמור כמוה כמתן הודעה על עזיבת המושב.

5.פסק הבוררות בהליך הבוררות הראשון ניתן לבסוף ביום 7.9.2017, ואושר בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה ביום 14.2.2018 (ת"ב 59248-01-18, השופטת ע' בן-דוב ג'וליאן (להלן: פסק הבוררות הראשון)). בפסק הבוררות הראשון נקבע, בין היתר, כי הזכויות במגרש המקורי שייכות לבן זוגה לשעבר של המבקשת בלבד. במקביל נקבע כי לבן הזוג לשעבר אין זכויות בדירה שהמבקשת ירשה מאמה המצויה במקום אחר.

6.ביום 6.6.2019 זומנה המבקשת לשימוע בוועד ההנהלה של המושב בעניין פקיעת חברותה בו, בשים לב לפסק הבוררות הראשון שקבע כי אין לה זכויות במגרש המקורי. ביום 12.3.2020 החליט ועד ההנהלה של המושב על פקיעת חברותה של המבקשת במושב, וביום 16.4.2020 פנה המושב לרשם האגודות השיתופיות בבקשה לגרוע אותה מפנקס החברים.

7.ביום 13.5.2021 מינה רשם האגודות השיתופיות חוקרת שתגיש את המלצותיה לגבי פקיעת חברותה של המבקשת במושב (להלן: החוקרת). בסיכומו של דבר, ולאחר ששמעה את טענות הצדדים, ביום 10.10.2021 הגישה החוקרת את המלצותיה לפיהן חברותה של המבקשת במושב פקעה, בהתאם לסעיף 8.6 לתקנון המושב. החוקרת הטעימה כי הסעיף נכנס לתוקף לפני מתן פסק הבוררות הראשון, ולכן חל על המבקשת. עוד מצאה החוקרת שחברותה של המבקשת במושב פקעה אף בהתאם לסעיף 5.4 להסכם הקליטה, שכן אין היא יכולה להשלים בניית בית במושב.

8.להשלמת התמונה יצוין כי ביום 24.11.2019 הגיש המושב תביעה לסילוק ידה של המבקשת מהשטח שעליו התגוררה במושב עם הבן ושתקופת השכירות ביחס אליו הסתיימה (ת"א 53643-11-19) (להלן: התביעה לסילוק יד). כמו כן, ביום 20.5.2020 המבקשת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בלוד למתן סעד הצהרתי לפיו היא זכאית להקצאה של מגרש נוסף במושב (ת"א 45640-05-20) (להלן: התביעה ההצהרתית). התביעה ההצהרתית הועברה ביום 2.12.2020 לבית משפט השלום בנתניה, אשר הורה ביום 19.8.2021 על איחוד הדיון בשני ההליכים ועל עיכוב הדיון בהם בשל תניית בוררות הקבועה בסעיף 39 לתקנון המושב (השופטת ל' הר-ציון) (להלן: הליך הבוררות השני). כבר בשלב זה יצוין כי ביום 31.7.2023, ניתן במסגרת הליך הבוררות השני פסק בוררות בתביעה לסילוק יד, וזה קבע כי על המבקשת לסלק את ידה מהמגרש שבו היה מצוי הקרוואן. עוד יצוין כי פסק הבוררות ביחס לתביעה ההצהרתית ניתן רק ביום 13.3.2024, וזאת לאחר שהמבקשת הגישה את בקשת רשות הערעור דנן, והכל כפי שיפורט בהמשך.

9.ביום 8.2.2023, ולאחר שניתנה לצדדים אפשרות להתייחס להמלצותיה של החוקרת, ניתנה החלטתו של סגן הרשמת. אף בהחלטה זו נקבע כי חברותה של המבקשת במושב פקעה – הן בהתאם לסעיף 8.6 לתקנון המושב והן בהתאם לסעיף 5.4 להסכם הקליטה. סגן הרשמת קבע כי המבקשת העבירה את זכויותיה במגרש לבן זוגה לשעבר, ועל כן ובהתאם לסעיף 8.6 לתקנון המושב יש לראות בה כמי שוויתרה על חברותה במושב. כמו כן, סגן הרשמת קבע כי בהתאם לפסק הבוררות הראשון, הזכויות במגרש המקורי הן של בן זוגה של המבקשת לשעבר בלבד, ועל כן המבקשת אינה יכולה להשלים את בניית הבית כנדרש בסעיף 5.4 להסכם הקליטה במועד.

10.ביום 17.4.2023 הגישה המבקשת ערעור על החלטתו של סגן הרשמת לבית המשפט המחוזי, במסגרתו טענה, בעיקרו של דבר, כי לא התקיימו הנסיבות המאפשרות למושב להכריז שחברותה בו פקעה. בין היתר, המבקשת טענה כי שגה סגן הרשמת בכך שקבע כי חברותה במושב פקעה מכוח סעיף 8.6 לתקנון המושב, שכן המושב אומנם הקצה למבקשת ולבן זוגה לשעבר מגרש, אך זה טרם שויך להם, ועל כן, אין מדובר בהעברת זכויות כנדרש בסעיף 8.6 לתקנון. עוד טענה המבקשת כי בסעיף 8.4.13 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל נקבע כי "העברת זכויות" היא "העברתה של זכות החכירה למגורים במגרש המשויך ... למעט העברתה לקרוב ... או לגרוש או לגרושה, על-פי פסק דין שניתן אגב הליך גירושין". על כן, לגישתה יש להחריג מסעיף 8.6 לתקנון מצב של העברת זכויות במסגרת פסק דין שניתן בהליך גירושין. עוד טענה המבקשת כי היה על סגן הרשמת לקבוע שהיא זכאית לקבל מגרש משלה לאחר פרידתה מבן זוגה, ובהתאם לכך להימנע מלקבוע שחברותה במושב פקעה בהתאם לסעיף 5.4 להסכם הקליטה, בשים לב לכך שלא ניתנה לה אפשרות להשלים בניית בית במגרש המגיע לה לגישתה.

11.בתשובתו לערעור שהוגשה ביום 4.12.2023 טען המושב כי אמת המידה להתערבותו של בית המשפט בהחלטותיו של רשם האגודות השיתופיות היא מצמצמת, וכי לא עלה בידה של המבקשת להצביע על עילה המצדיקה התערבות כאמור. באופן ספציפי טען המושב כי עיקר טענותיה של המבקשת נוגעות לפרשנות שניתנה לתקנון המושב על-ידי החוקרת וסגן הרשמת. אף לגופם של דברים טען המושב כי יש לדחות את הפרשנות שהציעה המבקשת לסעיף 8.6 לתקנון, בציינו כי תכליתו של סעיף זה היא למנוע מצב שבו חבר מושב אינו מחזיק בית מגורים בתחומיו, תוך ניתוק הזיקה בינו לבין המושב. בהתאם לכך נטען כי צדק סגן הרשמת בכך שקבע כי חברותה של המבקשת במושב פקעה עם העברת זכויותיה במגרש המקורי לבן זוגה לשעבר. עוד נטען כי יש לדחות את טענתה של המבקשת לפיה סעיף 8.6 לתקנון המושב חל רק על מגרשים שעברו הליך שיוך. זאת, בין השאר, בהתחשב בכך שהליכי השיוך במושב החלו רק בשנת 2020, ארבע שנים לאחר התקנתו של סעיף 8.6 בתקנון המושב.

12.ביום 19.12.2023 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי סעיף 8.6 לתקנון המושב אינו חל רק על העברת זכויות בקרקע שנעשה בה שיוך, בין השאר בשים לב לכך שתכליתו של הסעיף היא לשמר את הזיקה בין המגרש לבין זכיותיו של חבר המושב. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי במקרה דנן התקיימה העברת זכויות בהתאם לסעיף 8.6 לתקנון המושב, מאחר שלפחות למשך תקופה מסוימת היו הזכויות במגרש משותפות למבקשת ולבן זוגה לשעבר. לגבי טענותיה של המבקשת בדבר זכאותה למגרש נוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי המקום לבררן הוא במסגרת התביעה ההצהרתית שהגישה המבקשת, שבה נטען כי היא זכאית למגרש נוסף. בית המשפט המחוזי הבהיר כי בשים לב לכך שהחלטתו של סגן הרשמת ניתנה על יסוד ההנחה שהמבקשת אינה זכאית למגרש נוסף, קביעה אשר לא השתנתה נכון למועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אין מקום להתערב בהחלטה. בהתאם לכך דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת.

13.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת שבה על מרבית טענותיה, כפי שהועלו בפני הערכאות הקודמות, והתמקדו בכך שלגישת המבקשת היא זכאית למגרש נוסף. המבקשת ציינה בבקשת רשות הערעור כי במסגרת הליך הבוררות השני צפוי להינתן בהקדם פסק דין באשר לתביעה ההצהרתית שהגישה (במסגרתה טענה כאמור כי היא זכאית למגרש נוסף). עוד טענה המבקשת כי הבקשה עוסקת בשאלה העקרונית האם חברותה במושב תלויה בנישואיה לבן זוגה לשעבר. כן ציינה המבקשת כי בית המשפט המחוזי כלל לא דן בשאלה זו, אשר לגישתה היה מקום להידרש אליה.

14.ביום 15.2.2024 הוריתי למושב להגיש תשובה לבקשת רשות הערעור, וזו הוגשה ביום 14.3.2024. המושב טען, בעיקרו של דבר, כי טענתה המרכזית של המבקשת עוסקת בזכאותה להקצאת מגרש מגורים נפרד במושב, וכי דין טענה זו להידחות או למצער להתברר במסגרתו של הליך הבוררות השני. כן טען המושב כי ממילא פסק דינו של בית המשפט המחוזי כלל לא עסק בשאלת זכאותה של המבקשת למגרש נוסף. באשר ליתר טענותיה של המבקשת, העוסקות בפרשנות התקנון והסכם הקליטה, המושב חזר על טענותיו והתנגד לפרשנותה של המבקשת. כן טען המושב כי בקשת רשות הערעור אינה מגלה עילה להתערבות ב"גלגול שלישי".

15.ביום 19.3.2024 הוריתי למבקשת להגיב לטענותיו של המושב ובתוך כך להתייחס לשאלה אם יש מקום להמתין להכרעה בתביעה ההצהרתית במסגרת הליך הבוררות השני. זאת, בין השאר נוכח השלכותיו של הליך הבוררות השני על ההכרעה בבקשה דנן. ביום 20.3.2024 התקבלה בקשה מוסכמת להגיש את פסק הבוררות שניתן ביום 13.3.2024, והוא צורף לתיק בית המשפט ביום 21.3.2024.

16.במסגרת פסק הבוררות נדחתה תביעתה ההצהרתית של המבקשת ונקבע כי היא אינה זכאית להקצאת מגרש. בעיקרו של דבר, פסק הבוררות הבהיר כי אין ליתן למבקשת ולבן זוגה לשעבר זכות עודפת (בהשוואה לבני זוג שלא נפרדו). פסק הבוררות הדגיש כי בעת שהמבקשת ובן זוגה לשעבר התקבלו לחברות במושב הוקצה להם המגרש המקורי, אשר ביחס אליו נקבע בפסק הבוררות הראשון כי הזכויות בו שייכות רק לבן הזוג לשעבר. על כן, כך נקבע, המבקשת אינה זכאית אך בשל הפרידה מבן זוגה לשעבר למגרש נוסף.

17.לאחר שעיינתי בבקשה, וכן בתשובת המושב, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. זאת, בשים לב לאמת המידה המצמצמת החלה על בקשה לרשות ערעור על פסק דין שנוגע להחלטה של רשמת האגודות השיתופיות או סגנה (ראו: בר"ם 5480/20 קיבוץ צרעה נ' יפה, פסקה 9 (8.9.2020); בר"ם 6940/20 הלפרין נ' חרמש כפר שיתופי להתיישבות בע"מ, פסקה 9 (12.11.2020)). בענייננו, מצאתי כי הבקשה נסבה כולה על ממצאים עובדתיים ועל אופן החלת הדין על נסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים, ובהתאם אינה מעוררת שאלה עקרונית או חשש לעיוות דין. למעשה, ובניגוד לנטען, הבקשה אינה מעוררת את השאלות שהוצגו בה – נוכח הליכי הבוררות שהתקיימו, ובנסיבות שבהן ניתן פסק הבוררות שקבע כי המבקשת אינה זכאית להקצאת מגרש נוסף.

18.סוף דבר: הבקשה נדחית. במכלול נסיבותיהם של הצדדים אין צו להוצאות.