בר"מ 1416/11 יעקב כרמי נ. מדינת ישראל / השופט משה סובל ביה''מ''ש המחוזי ב

1.

המבקש, שאיננו מיוצג, עתר עוד בשנת 2009 לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים למתן צו בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: פקודת הבזיון ), בגדרי סכסוך מסוים שבינו לבין המשיבות 3-2, ובקשתו נדחתה (בש"א 789/09, מתאריך 19.8.2009, כב' המשנה לנשיאה (כתארו אז) ד' חשין ; להלן: ההחלטה הראשונה ). המבקש לא ביקש רשות לערער על אותה החלטה.

בתאריך 11.1.2011 הוא שב ועתר למתן צו מכוח פקודת הבזיון, בהעלותו למעשה אותן טענות שנדחו בהחלטה הראשונה, תוך שהוא טוען כי אותה החלטה "שגויה ומוטעית". בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופט מ' סובל ) דחה את הבקשה, בהחלטתו מתאריך 13.1.2011, משמצא כי הבקשה איננה מהווה אלא ניסיון – שאין להתירו עתה – להביא בפני בית המשפט שנתן את ההחלטה הראשונה ערעור על אותה החלטה.

2.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי, אותה הפנה המבקש דווקא נגד כב' השופט סובל עצמו (בעוד הוא מגדיר את המשיבות 3-2 כ"משיבות פורמליות").

3.

דין הבקשה – להידחות . מעבר לכשלים הפרוצדורליים השונים בדרך הגשתה ובהגדרת המשיבים לה, הרי שלגוף הדברים, צדק בית המשפט הנכבד קמא בהחלטתו. ההחלטה הראשונה היא אמנם החלטת ביניים, אולם ככל שרצה המבקש להשיג עליה, היה עליו לעתור – במועד – לרשות ערעור עליה. חלף זאת בחר המבקש להגיש בחלוף שנה ומחצה בקשה נוספת, שבפועל איננה עתירה למתן צו מכוח פקודת הבזיון נוכח נסיבות חדשות ומהותיות, אלא מהווה במהותה ערעור על ההחלטה הראשונה בהיותה "שגויה ומוטעית", לפי הנטען, זאת כאשר הערעור מוגש לאותו בית משפט עצמו שנתן אותה החלטה. למעלה מן הצורך אעיר כי בנסיבות העניין ממילא לא נכון הוא שהמבקש יחפש את סעדיו בגדרי פקודת הבזיון.

4.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית איפוא. משלא נתבקשה תגובת המשיבים – אין צו להוצאות. אשר לבקשת המבקש למתן צו איסור פרסום – לא מצאתי כל צורך והצדקה ליתן צו המרחיב את שניתן על-ידי בית המשפט הנכבד קמא בהחלטתו.