בר"מ 159-24 בר"מ 159-24

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 23.7.2023 (עמ"ן 44573-02-22, השופטת י' בלכר). בית המשפט המחוזי קיבל בחלקו ערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית בת-ים (להלן: ועדת הערר או הוועדה) מיום 16.12.2021 (ערר 4/18).

2.מקורו של ההליך שבפני במחלוקת שנסבה על חיובי הארנונה שהוטלו על המבקשת 1, תחנת דלק קוממיות בת ים בע"מ (להלן: קוממיות) בקשר למכון לרחיצת כלי רכב שבבעלותה, אשר מצוי בשטחו של מתחם שאף הוא בבעלותה של קוממיות, הכולל תחנת דלק, חנות נוחות ומבנה מסחרי. לטענת המבקשות, המבקשת 2, חברת ספייס קאר בע"מ, היא המחזיקה במכון החל משנת 2017.

3.בהתאם לשומת הארנונה לשנת 2018 חויב רוב שטח המתחם בסיווג של "תחנות סיכה ורחיצה", וחלקים אחרים סווגו כשטח "מסחר" וכ"קרקע תפוסה". קוממיות הגישה השגה על השומה ובה העלתה טענות שונות ביחס לסיווג שטחי המתחם השונים. בתוך כך טענה קוממיות כי אין לסווג שטחים שאינם מקורים כ"בניין". מנהל הארנונה של עיריית בת-ים, הוא המשיב (להלן: מנהל הארנונה) דחה את ההשגה.

4.המבקשות הגישו ערר על ההחלטה האמורה וטענו, בעיקרו של דבר, כי החיוב בארנונה אינו תואם את מצב השטח, בין השאר מכיוון שחלק מהמבנים אשר בגינם בוצע החיוב כלל אינם קיימים עוד. כמו כן, המבקשות טענו כי ישנם חלקים במתחם שסווגו באופן שגוי, וכי השומה נערכה בחוסר תום-לב ומתוך כוונה להגדיל ככל הניתן את חיובן בארנונה. בנוסף, המבקשות העלו טענות בנוגע לחוקיות הסיווג של "תחנות סיכה ורחיצה" בצו הארנונה, וציינו כי בשים לב לכך ששאלה זו אינה בסמכותה של ועדת הערר, הן הגישו עתירה מינהלית בנושא לבית המשפט המחוזי. כבר בשלב זה יוער כי העתירה האמורה נדחתה ביום 28.7.2022 (עת"ם 43806-02-22, סגנית הנשיא א' כהן), וערעור על כך תלוי ועומד בפני בית משפט זה (עע"ם 7557/22).

5.מנגד, מנהל הארנונה טען כי כלל הסיווגים של שטחי המתחם נעשו בהתאם לשימושים שנעשים בהם בפועל ובהתאם לדין.

6.ביום 16.12.2021, לאחר ששמעה את טענות הצדדים ואף סיירה בשטח המתחם, ועדת הערר קיבלה את הערר באופן חלקי. באופן יותר ספציפי, ועדת הערר הורתה למנהל הארנונה לחזור ולבחון את סיווגם של חלקים מסוימים במתחם. לצד זאת, הוועדה הבהירה כי לא תידרש לטענות הנוגעות לכך שמבנים מסוימים שוב אינם קיימים, בהסבירה כי אינה מוסמכת לדון בטענות שעניינן חיוב רטרואקטיבי.

7.ביום 20.2.2022 המבקשות הגישו ערעור על כך לבית המשפט המחוזי. המבקשות טענו כי אין מקום לחיובם של שטחים כ"בניין" (ולא כ"קרקע") אך בשל כך שנמתחו בהם יריעות על מבני מתכת, וכי הדבר מנוגד לצו הארנונה. כן נטען כי המבקשות חויבו בגין מבנים שאינם קיימים בפועל, ועל אף שהוועדה ראתה בסיור שנערך במקום שהמבנים האמורים אינם קיימים, היא דחתה את הטענות בעניין זה בקבעה כי מדובר בחיוב רטרואקטיבי שאינו בסמכותה. המבקשות הוסיפו כי מנהל הארנונה שכר משרד עורכי דין פרטי, שהוא גם הבעלים של חברת המדידות אשר ביצעה את המדידות במתחם, וכי זה הוציא את שומת הארנונה. עוד נטען כי המשרד מתוגמל באחוזים מסכום הארנונה שישולם לעירייה. על כן, כך נטען, מנהל הארנונה פועל בחוסר תום-לב ומשמש למעשה כ"חותמת גומי" של משרד עורכי הדין ששכר. לבסוף, טענו המבקשות למשוא פנים וחוסר תום-לב מצד ועדת הערר.

8.בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי יש להמתין לפסק הדין בעתירה שהוגשה נגד צו הארנונה (כאמור בפסקה 4 לעיל), לנוכח ההשפעה האפשרית שלו על התיק. ביום 3.8.2023 הודיעו הצדדים לבית המשפט המחוזי כי העתירה נדחתה, וכי המבקשות מתכוונות לערער על כך. כמו כן, הצדדים פנו להליך גישור, שלא צלח. ביום 1.2.2023 מנהל הארנונה הגיש כתב תשובה, ובו טען כי יש לדחות את הערעור, שנסב בעיקרו על קביעות עובדתיות של ועדת הערר. מנהל הארנונה טען כי קביעותיה של ועדת הערר צודקות ומנומקות היטב וכי אין מקום להתערב בהן גם לגופו של עניין.

9.בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שהורה לוועדת הערר לדון בטענות כנגד החיוב בגין המבנים שלטענת המבקשות אינם קיימים עוד. בית המשפט המחוזי קבע כי ועדת הערר שגתה בכך שקבעה שאין בסמכותה לדון בשטחים שהבניה עליהם כבר אינה קיימת, והבהיר כי הטענה בעניין זה אינה טענת רטרואקטיביות, כפי שסברה הוועדה, אלא מחלוקת ביחס לחיוב הארנונה בשנת השומה שבגינה הוגשה ההשגה. באשר לטענותיהן של המבקשות לגבי הסיווג הראוי, לשיטתן, של שטחי המתחם השונים, בית המשפט המחוזי קבע כי לא נמצא כל פגם בהחלטתה של ועדת הערר. עוד קבע בית המשפט המחוזי, בנוגע לטענות נוספות שהועלו כנגד התנהלותה של ועדת הערר, כי הן אינן מבוססות כלל ועיקר ויש לדחותן. באשר לטענות שעניינן אי-חוקיות צו הארנונה קבע בית המשפט המחוזי כי דינן להתברר במסגרת הדיונית המתאימה.

10.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשות שבות על מרבית הטענות שהעלו בפני הערכאות הקודמות, וטוענות כי הן מעלות שאלות משפטיות עקרוניות. לשיטת המבקשות, מנהל הארנונה פעל במשוא פנים ובחוסר תום-לב וכן האציל שלא כדין את שיקול דעתו המינהלי לגורם המבצע עבור מנהל הארנונה פעולות, ומתוגמל עליהן על בסיס הצלחה בהגדלת שיעורי החיוב. עוד נטען כי נושא זה נוגע לכלל נישומי הארנונה בעיר בת-ים, ולכן מדובר בסוגיה משפטית עקרונית. המבקשות מוסיפות וטוענות כי היה על בית המשפט המחוזי להמתין עם ההכרעה בערעור עד להכרעה בסוגיה העקרונית בעניין חוקיות צו הארנונה בעע"ם 7557/22 אשר תלוי ועומד בפני בית משפט זה. כן נטען כי מנהל הארנונה מתעלם מהאבחנה הבסיסית בדיני הארנונה בין בניין לקרקע, וכי לא היה מקום להתיר חיוב של יריעות הצל כ"בניין".

11.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, וכן בתיק בית המשפט המחוזי במערכת "נט המשפט", הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. זאת, בשים לב לאמת המידה המצמצמת למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית, ובפרט כשמדובר בשאלות שהן עובדתיות ויישומיות באופיין (ראו: בר"ם 2323/22 איסתא נכסים בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו, פסקה 9 (27.4.2022); בר"ם 7598/23 הדר פודים בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית רמת גן, פסקה 12 (7.11.2023)).

12.טענותיהן של המבקשות נדונו ונבחנו לגופן על-ידי הערכאות הקודמות, ולא מצאתי כי נפל פגם בהכרעותיהן – שהן הכרעות עובדתיות בעיקרן – המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. יוער עוד, כי המבקשות לא צירפו לבקשתן מסמכים שעליהם הסתמכו בטענותיהן, מתוך ציפייה שבית משפט זה יידרש ביוזמתו לבחינת התיק בבית המשפט המחוזי. למען הסר ספק, יובהר כי בהתאם לתקנה 134(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 היה על המבקשות לצרף לבקשתן לרשות ערעור העתק מכל מסמך שהן מבקשות להסתמך עליו, שהוגש והתקבל כדין בערכאה קודמת.

13.בבקשה הועלו טענות נוספות שעניינן חוקיותו של צו הארנונה, אך אלה לא נדונו כלל על-ידי ועדת הערר, או בית המשפט המחוזי, והן יידונו בהליך נפרד התלוי ועומד בבית משפט זה. ברי כי ניהול הליך המכוון כנגד חוקיותו של צו הארנונה אינו יכול להקפיא דה-פקטו את ההתדיינות השוטפת בנושאי ארנונה. על כך יש להוסיף, מבלי לקבוע מסמרות, כי ככל שיש למבקשות טענות ביחס לניגוד עניינים או לאי חוקיות אחרת בהתנהלותו של מערך הארנונה של העיר בת-ים, והעובדות בעניין זה לא התבררו כאן די צרכן, הרי שאף עניין זה יכול לשמש בסיס לניהול הליכים משפטיים מתאימים.

14.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.