בר"מ 161-24 בר"מ 161-24

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 10.8.2023, בעמ"נ 56201-12-21 (סגנית הנשיא א' כהן) בגדרו נדחה ערעור המבקש, הקדש לצרכי צדקה (להלן: ההקדש), על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה בעיריית תל אביב-יפו לדחות את בקשתו לפטור מלא או חלקי מחיוב ארנונה.

2.ההקדש הוא בעל הזכויות במבנה ברחוב אבולעפיה בתל אביב (להלן: הנכס). ביום 3.10.2019 הגיש ההקדש השגה למנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר), בנוגע לחוב ארנונה הרובץ על הנכס, לתקופה שתחילתה בשנת 2003 ועד למועד הגשת ההשגה. ההקדש טען כי יש לפטור אותו מחיוב ארנונה על הנכס, מחמת שהוא "אינו ראוי לשימוש", ועל כן בא בגדרי הפטור הקבוע בסעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), בנוגע ל-"בנין שנהרס או ניזוק". ההשגה – נדחתה. בהחלטה מיום 19.11.2019, ערך תחילה מנהל הארנונה הבחנה בין חובות העבר, לשנים שקדמו למועד ההשגה, לבין החוב העדכני אותה שעה, לשנת 2019. לגבי חובות העבר, קבע מנהל הארנונה כי הוא נעדר סמכות לדון בהם, משחלפה תקופת 90 הימים להגשת השגה בהתאם לסעיף 3 לחוק הערר; באשר לתקופה השוטפת, נדרש מנהל הארנונה לגופה של טענת ההקדש לפטור, וקבע כי לאחר בדיקה בנכס ביום 9.9.2019 (להלן: הבדיקה), "מצאנו כי הנכסים אינם עומדים בתנאיו של סעיף 330 לפקודה", לפיהם יש להוכיח כי "הנכס נהרס או ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו ואין יושבים בו".

3.ההקדש לא השלים עם תשובת מנהל הארנונה, והגיש ערר ביום 30.12.2019, במסגרתו שב על טענתו בדבר הפטור הנגזר ממצבו הפיזי של הנכס. כמו כן, הלין ההקדש על כך שמנהל הארנונה נמנע מלהעביר לו מידע מלא ומפורט על אודות מקור חוב הארנונה. במסגרת הערר הוגשו תצהירים, נאמן ההקדש נחקר והוגשו סיכומים. בא כוח ההקדש ויתר על חקירת העד מטעם מנהל הארנונה, וביקש למעשה להסתמך על דו"ח הבדיקה שנערכה בנכס, שהוגש על ידי מנהל הארנונה. גם הערר – נדחה. בהחלטה מיום 11.11.2021, נקבע כי טענות ההקדש בנוגע למצב הנכס נטענו "בצורה כללית ולא מפורטת ולא צורפה אף ראיה שניתן לתת לה משקל כלשהו בנוגע למצב הנכס [...] כגון חוות דעת מומחה, צילומים, מצב חשבונות מים, חשמל וכיו"ב או כל ראיה אחרת".

4.ההקדש לא אמר נואש, וערער על החלטת ועדת הערר לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור, העלה ההקדש לראשונה באופן מפורש טענת פטור (חלקי) נוספת ביחס לנכס – היותו מוחזק על ידי הקדש, ובהתאם לסעיף 5(ב) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: פקודת פיטורין). בנוסף, שב על טענתו לפטור מכוח סעיף 330 לפקודה מחמת שהנכס אינו ראוי לשימוש. בתוך כך, טען ההקדש כי לא היה יסוד לדרישת ועדת הערר כי יצרף חומר ראייתי נוסף מעבר לדו"ח הבדיקה של העירייה, עליו ביקש להסתמך. ההקדש טען כי עילות פטור אלו – מחמת נכס שאינו ראוי לשימוש ומחמת היותו מוחזק על ידי הקדש – יפות, הן ביחס לחוב העדכני, הן ביחס לחובות העבר. באשר לחובות העבר, טען ההקדש כי כבר ב-2015 פנה לעירייה בבקשה לפטור מהטעמים הנזכרים, וזו הבטיחה לו "שיקבל תשובה" ו-"בהעדר תשובה הניח נאמן המערער [ההקדש] [...] שהחובות בוטלו". עוד טען ההקדש להתיישנות חובות שלמעלה מ- 7 שנים.

5.הערעור – נדחה אף הוא. באשר לטענת ההקדש לפטור מכוח סעיף 330 לפקודה מחמת שהנכס לא ראוי לשימוש, לא מצא בית המשפט המחוזי לנכון להתערב בקביעות ועדת הערר ביחס לחוב השוטף לשנת 2019; נקבע, כי "ההכרעה בעניין זה היא עובדתית. יש צורך בהבאת ראיות בעניין זה. ועדת הערר קבעה כי הנטל לא הורם ולא מצאתי כי זהו המקרה החריג שבו בית משפט יקבע אחרת". גם באשר לפטור מחובות עבר שקדמו לשנת 2019, לא מצא בית המשפט המחוזי הצדקה להתערב בקביעות ועדת הערר: "לפי סעיף 330 לפקודת העיריות, ניתן לתת פטור על ידי מנהל הארנונה רק מרגע מסירת ההודעה בכתב ולא ממועד קודם לכן. המערער לא הגיש פנייה בכתב בבקשה לקבלת פטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש לפני שהגיש את השגתו בשנת 2019. לכן ממילא ועדת הערר לא יכלה להתערב בעניין, שכן מנהל הארנונה יכול היה לפעול רק בהתאם לסמכותו ולא מעבר לכך". טענת הפטור הנוגעת להחזקת הנכס על ידי הקדש מכוח פקודת פיטורין, וכן טענת ההתיישנות, לא זכו להתייחסות מפורשת בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ככל הנראה מחמת שלא נטענו במפורש בהליכי ההשגה והערר, ולאור הערות בית המשפט בדיון שהתקיים, כי מקומן להתברר בעתירה מינהלית.

6.לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, הגיש ההקדש ביום 10.12.2023 עתירה מנהלית (עת"מ 21099-12-23; להלן: העתירה). במסגרת העתירה, שטח ההקדש את טענותיו, הן בדבר הפטור הנגזר מהחזקת הנכס על ידי הקדש מכוח סעיף 5(ב) לפקודת פיטורין, הן בנוגע להתיישנות חובות עבר, שקדמו כאמור לשנת 2019 – מועד הגשת ההשגה למנהל הארנונה. עתירה זו עודנה מתנהלת.

7.לאחר שהגיש את העתירה ובעודה תלויה ועומדת, פנה ההקדש להגיש גם את הבקשה שלפנַי. בבקשה טוען ההקדש כי שגתה ועדת הערר כאשר דחתה את בקשתו לפטור מארנונה מחמת שהנכס לא ראוי לשימוש, על יסוד "סברה שעל המבקש להביא ראיות משלו ולא להסתמך על ראיות המשיב"; לטענתו – לא היה מקום להטיל עליו עול ראייתי מעבר לדו"ח הבדיקה שערכה העירייה. באשר לטענתו לפטור (חלקי) מחמת החזקת הנכס על ידי הקדש, מכוח סעיף 5(ב) לפקודת הפיטורין, טוען ההקדש כי היא "נטענה [...] לאורך כל ההליך, כטענה חליפית למען הזהירות". לגופה של טענה, מציין ההקדש כי אמנם לא נעשה בנכס כל שימוש הקשור למטרות ההקדש, ואולם סבור כי "לשון החוק לגבי ההקדש חלה על ההקדש ללא תלות בשאלה האם הנכס מושכר או לא ולשימוש זה או אחר". הבקשה כוללת גם טענה להתיישנות חובות העבר, "ככל שבית המשפט הנכבד יקבע שהיתה סמכות לבית המשפט קמא לדון בסוגיה".

8.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, מצאתי כי דינה, על כלל רכיביה – להידחות; זאת, בהתאם לאמות המידה הקבועות בתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלות בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000.

9.טענות ההקדש בנוגע לדחיית בקשתו לפטור מחמת מצבו הפיזי של הנכס, מכוח סעיף 330 לפקודה – אינן חורגות מ-ד' אמותיהן של נסיבות המקרה. בין הצדדים לא נתגלעה מחלוקת משפטית בדבר 'רף הנזק' הנדרש מנכס כדי לזכות בפטור המיוחל – קרי: נזק המוציא אותו מכלל שימוש; המחלוקת בין הצדדים נושאת אופי עובדתי, כאשר טענת ההקדש היא שהנכס הספציפי דנן – עומד בדרישה זו. מדובר אפוא בטענה עובדתית, שנדחתה על ידי ועדת הערר, ואינה חורגת כאמור ממידותיו של המקרה הקונקרטי.

10.גם לא מצאתי בסיס לטענת ההקדש כי נגרם לו עיוות דין, משום שנדרש להביא ראיות משלו, ולא להסתמך על דו"ח הבדיקה שהגישה העירייה; עיון בהחלטת ועדת הערר מלמד כי זו לא שללה את עצם הסתמכותו על דו"ח הבדיקה, אלא, בפשטות – לא קיבלה את המסקנות אותן ביקש להסיק מאותו דו"ח, ואימצה את עמדת מנהל הארנונה. נקבע, כי דו"ח הבדיקה מלמד שהנכס אמנם מוזנח ועזוב – אך לא בלתי ניתן לשימוש. כאמור, מדובר בקביעה עובדתית שלבד מכך שלא מבססת עילה להתערבות ב'גלגול שלישי', גם לא נמצא בה פגם לגופה.

11.באשר לטענה לפטור מארנונה מחמת שהנכס מוחזק על-ידי הקדש, מכוח סעיף 5(ב) לפקודת הפיטורין – עיון בהשגה ובערר מעלה כי אכן, טענה זו נטענה לראשונה רק בבית המשפט המחוזי; ההקדש אמנם טרח לציין בפני מנהל הארנונה וועדת הערר את זהותו כהקדש הפועל שלא למטרות רווח, אך לא הוסיף דבר מעבר לכך. ההקדש לא פירש בדבריו כי נתון זה מקים לו טענת פטור, וטענותיו התמקדו רק בפטור מחמת מצבו הפיזי של הנכס. זו, כך נראה, הסיבה לכך שהסוגיה לא זכתה לליבון בבית המשפט המחוזי, ולענייננו – יש לדחות את הבקשה, ולוּ מטעם זה בלבד. מכל מקום, הטענה המשפטית שבפי ההקדש – כי הפטור שבסעיף 5(ב) לחוק הפיטורין אינו דורש שהפעילות המתקיימת בנכס של הקדש, תשרת בפועל את מטרותיו – מתבררת כאמור בשעה זו במסגרת העתירה שהוגשה. בשים לב לכך שהטענה כלל לא הועלתה כאמור בעִתה ובזמנה, איני מוצא מקום להידרש בשלב זה לשאלה העקרונית, האם טענה משפטית מסוג זה דינה להתברר ב'מסלול' של עתירה מנהלית או שמא ב'מסלול' של השגה, שלאחריו ערר וערעור מינהלי (לסוגיה זו, ראו: עע"מ 6911/19 יצחקי נ' עיריית הוד השרון (25.3.2024); עע"מ 728/17 שמואל נ' עיריית רעננה (4.2.2018); בר"מ 7511/14 מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו נ' א.ק. יוניברס בע"מ (22.11.2016)). אינני מוצא לנכון להידרש גם לטענת התיישנות חובות העבר, המתבררת במקביל באכסניה המתאימה לה – במסגרת העתירה (ראו: רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן, פסקה 8 (16.4.2018)).

12.הבקשה נדחית אפוא בזאת. המבקש יִשא בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ₪.