בר"מ 1647-23 בר"מ 1647-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 29.1.2023 (עמ"ן 64290-06-22, סגן הנשיא א' דראל). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים) מיום 13.6.2022 (ערר (י-ם) 2542-21, הדיינת מ' פליישר לוי).

2.המבקש, אזרח ניגריה יליד 1967, נכנס לישראל לראשונה ביום 25.3.2005 לצורך לימוד תיאולוגיה וקיבל לשם כך רישיון שהייה לסטודנט מסוג א/2, אשר תוקפו הוארך במהלך השנים עד ליום 31.10.2013. ביום 29.10.2013, יומיים לפני שפג הרישיון, המבקש הגיש בקשה למקלט מדיני לרשות האוכלוסין וההגירה, היא המשיבה, בטענה שנשקפת לו סכנת חיים במולדתו בשל סירובו לכהן בתפקיד דתי (של chief priest) בקהילת המוצא שלו, על רקע אמונתו הנוצרית. בקשה זו נדחתה ביום 4.9.2014. בקשה שהגיש המבקש לעיון מחדש בבקשת המקלט נדחתה אף היא ביום 9.6.2015.

3.המבקש הגיש ערר על כך לבית הדין לעררים (להלן: הערר הראשון), וזה נדחה ביום 26.9.2016. בית הדין לעררים ציין בפסק דינו כי בשלב שבו העניין נדון בפניו המחלוקת בין הצדדים הצטמצמה והתמקדה במועד היציאה מהארץ והערבויות הנלוות לכך. בנסיבות אלה, קבע בית הדין לעררים הוראות שעניינן הסדרת יציאתו של המבקש מישראל, והוסיף כי "בכל מקרה העורר מתחייב שלא להגיש בקשה להארכת שהייתו והסדרת מעמדו מכל סיבה שהיא". אולם, המבקש לא עזב את ישראל בהתאם לאמור בפסק דינו של בית הדין לעררים.

4.ביום 13.12.2016 המבקש הגיש למשיבה בקשה למתן מעמד זמני מכוח "נוהל הטיפול בבקשה לעיכוב הרחקה/מתן רישיון לישיבת ביקור מסוג ב/2 לתקופה מוגבלת במצב חירום רפואי" (להלן: הנוהל ). נוהל זה מעגן את האפשרות לעיכוב תוקפו של צו הרחקה מן הארץ או למתן רישיון לישיבה זמנית בישראל לשוהה בלתי חוקי הנתון ב"מצב חירום רפואי", כאשר "הוברר מעל לכל ספק כי מצבו הרפואי אינו מאפשר הטסתו, עד לייצוב מצבו הרפואי". על-פי נוהל זה, "מצב חירום רפואי" נקבע בהתאם להגדרתו של מונח זה בסעיף 2 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996: "נסיבות שבהן אדם מצוי בסכנה מיידית לחייו או קיימת סכנה מיידית כי תיגרם לאדם נכות חמורה אם לא יינתן לו טיפול רפואי דחוף". יצוין עוד, כבר עתה, כי לפי הנוהל "מחלה כרונית שאינה מעמידה את המבקש בסכנת חיים מיידית אינה מצדיקה מתן מעמד בישראל או עיכוב הרחקה".

5.בבקשה נטען כי המבקש סובל ממחלת לב, וצורפה לה חוות דעת רפואית שבה נכתב כי במצבו הנוכחי הוא איננו כשיר לנסיעה בדרכי אוויר, כך שהטסתו לניגריה תסכן את חייו.

6.ביום 28.12.2016 דחתה המשיבה בקשה זו. המשיבה קבעה כי המבקש אמנם סובל ממחלת לב כרונית, אך לא ממצב חירום רפואי כהגדרתו בנוהל, שכן ביכולתו לטוס חזרה לארצו.

7.המבקש הגיש על כך ערר פנימי, וזה נדחה ביום 8.10.2018, בשל כך שהמבקש לא המציא תוצאות של בדיקות רפואיות כנדרש.

8.בהמשך, המבקש הגיש ערר פנימי נוסף וצירף אליו מסמכים רפואיים עדכניים, שפירטו את הבעיות שמהן הוא סובל. ביום 10.7.2019 מומחה מטעם המשיבה נתן חוות דעת בעניינו של המבקש בהתבסס על המסמכים העדכניים, ובה קבע כי המבקש סובל ממחלה כרונית הדורשת טיפול ומעקב, אך לא ממצב חירום רפואי. לפיכך, ביום 5.8.2019 דחתה המשיבה את הערר הפנימי וקבעה כי על המבקש לצאת מישראל תוך 30 יום. המבקש לא יצא מישראל גם בפעם זו.

9.המבקש לא הגיש ערר על ההחלטה שצוינה, אך ביום 6.10.2019 חזר והגיש בקשה חדשה – היא הבקשה העומדת ביסוד ההליך דנן. לשיטת המבקש, חלה הידרדרות במצבו הבריאותי, והטיפולים שלהם הוא זקוק אינם זמינים במדינת מוצאו. בין היתר, המבקש צירף לבקשתו אישור רפואי מיום 2.9.2019 שבו נכתב כי הוא איננו כשיר "לנסיעות או טיסות למרחקים" וזקוק "לקבלת טיפול נאות כמקובל בארץ...[שהוא אינו] יכול לקבל...בארץ מוצאו".

10.ביום 24.8.2020 דחתה המשיבה את הבקשה החדשה. תחילה, המשיבה הדגישה כי מאחר שהמבקש לא הגיש ערר על ההחלטה מיום 5.8.2019, זו הפכה לחלוטה, ועל כן יש מקום לבחון רק את המסמכים החדשים המעידים על השינוי במצב בריאותו של המבקש. מכל מקום, המשיבה חזרה וקבעה כי מצבו של המבקש אינו בא בגדר מצב חירום בריאותי, וכן הטעימה כי למעשה המבקש אינו מטפל באופן עקבי בבעיותיו הרפואיות גם בהיותו בישראל, בניגוד להמלצת רופאיו. מעבר לכך, המשיבה עמדה על כך שהמבקש לא הביא תימוכין לטענתו שהטיפול הרפואי לו הוא זקוק אינו זמין בניגריה.

11.ביום 22.10.2020 המבקש הגיש ערר פנימי על החלטתה העדכנית של המשיבה, ובמסגרתו המציא מסמכים רפואיים נוספים. על בסיס המסמכים הללו מומחה נוסף מטעם המשיבה גיבש חוות דעת רפואית, וגם בה נכתב כי מצבו של המבקש אינו עולה כדי מצב חירום בריאותי. עוד נכתב בחוות הדעת כי אין מניעה לטפל בבעיותיו הרפואיות של המבקש במדינת מוצאו וכי המבקש כשיר לטוס. ביום 26.5.2021 דחתה אפוא המשיבה את הערר הפנימי, בציינה כי התנהלות המבקש עולה כדי חוסר ניקיון כפיים. בהתאם, המשיבה הורתה למבקש לצאת מישראל תוך 14 ימים.

12.ביום 27.6.2021 המבקש הגיש ערר על ההחלטה האמורה לבית הדין לעררים, וזה נדחה כאמור. בית הדין לעררים קבע אף הוא כי המבקש נהג בחוסר ניקיון כפיים כאשר נמנע מלקיים את פסק דינו של בית הדין לעררים בערר הראשון, על-אף התחייבותו לצאת מישראל. בית הדין לעררים הוסיף כי המבקש "עושה כל שלאל ידו על מנת להאריך את משך שהותו בישראל באמצעות הליכים שונים". בית הדין לעררים הבהיר כי מחלת הלב שממנה סובל המבקש התגלתה עוד בהיותו בניגריה, בשנת 2004, אך הוא נמנע מלטפל בה. בית הדין לעררים ציין שאין במסמכים הרפואיים שהמבקש הגיש או בחוות הדעת של המשיבה כדי להעיד על כך שהוא היה או נמצא כעת בסכנת חיים מיידית, וממילא, כך נקבע, הוא אינו עומד בתנאי הנוהל. כן הוטעם כי לכל אורך הזמן שבו התנהל ההליך, במשך ארבע שנים וחצי, לא קיבל המבקש טיפול חירום רפואי מציל חיים, וממילא ניתן ללמוד מכך בדיעבד על סבירותה של החלטת המשיבה.

13.ביום 29.6.2022 המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לבית המשפט המחוזי. בין השאר, טען המבקש בערעורו כי בית הדין לעררים שגה בכך שייחס משקל לטענת חוסר ניקיון הכפיים, כמו גם בכך שהתייחס למצבו הרפואי בשנת 2004, להבדיל מאשר למצבו הרפואי הנוכחי. כמו כן, המבקש טען שנפלו פגמים שונים בחוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעם המשיבה. בנוסף, המבקש הפנה לנתונים מטעם ארגון הבריאות העולמי שלטענתו מעידים על ליקויים בשירותים הרפואיים הזמינים בניגריה בהשוואה לישראל. מנגד, המשיבה סמכה ידה על קביעותיו של בית הדין לעררים, וטענה כי דין הערעור להידחות.

14.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, כשהוא מאמץ, בעיקרו של דבר, את נימוקיו של בית הדין לעררים. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, בשולי פסק דינו, כי יש ממש בהתרשמות בית הדין לעררים בכל הנוגע לאי-ניקיון כפיו של המבקש, שעשה דין לעצמו ונמנע מלקיים את ההחלטות שניתנו בעניינו.

15.הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובו חוזר המבקש על עיקר טענותיו כפי שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי.

16.לצד בקשת רשות הערעור המבקש הגיש גם בקשה למתן צו ביניים. ביום 2.3.2023 הוריתי על מתן צו ארעי לפיו לא יינקטו הליכי אכיפה נגד המבקש עד למתן החלטה אחרת.

17.ביום 14.5.2023, לאחר מספר ארכות, הגישה המשיבה את תשובתה לבקשת רשות הערעור. בתשובתה הדגישה המשיבה שהבקשה אינה עומדת באמות המידה לקבלת בקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי", בפרט משום שעניינו של המבקש נטוע בעיקר בקביעות עובדתיות. אף לגופו של עניין המשיבה טענה שאין עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

18.לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 החלה בעניין זה מכוח תקנה 34 לתקנות סדר הדין בבתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. הבקשה נטועה היטב בנסיבותיו הפרטניות של המבקש, ובפרט בנתונים שבעובדה הקשורים במצבו הרפואי, ומשכך אינה עומדת באמת המידה המצמצמת שחלה על בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" כאשר הערכאה הראשונה היא בית הדין לעררים (ראו, בין השאר: בר"ם 3168/22 מקסים נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 7 (12.5.2022); בר"ם 2359/22 Kuflick נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 12 (9.6.2022)). איני מתעלמת ממצבו הבריאותי של המבקש, החולה במחלה כרונית, ובחנתי את הדברים בזהירות המתחייבת מכך. אולם, נחה דעתי כי עניינו אינו עומד בהוראות הנוהל, ועל כן אין בסיס להתערב בשיקול הדעת של הערכאות הקודמות, שהתבססו על הממצאים הרפואיים. ממילא, לא מצאתי כי יהיה בדחיית הבקשה כדי לגרום למבקש עיוות דין.

19.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. על מנת לאפשר למבקש זמן התארגנות נאות, בין היתר לצורך הצטיידות בתרופות, הצו הארעי שנתתי ביום 2.3.2023 ייוותר על כנו למשך 30 ימים נוספים מיום מתן החלטה זו, אשר בסופם יהיה על המבקש לעזוב את ישראל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.