בר"מ 1686/18 פלוני נ. מדינת ישראל- משרד הפנים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 28.1.2018 (עמ"ן 28104-07-17, השופט ע' שחם ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) מיום 4.4.2017 (ערר (י-ם) 2663-15, הדיין א' אזר ).

רקע והליכים קודמים

2.

מקורה של הבקשה דנן בהליכים שמנהלים המבקשים, הורים שהם אזרחי הפיליפינים ושלושת ילדיהם הקטינים, בכל הנוגע לקבלת מעמד בישראל. המשיב לבקשה הוא משרד הפנים.

3.

המבקשת 1 (להלן: המבקשת ), ילידת 1969, נכנסה לישראל בשנת 1995 באשרה מסוג ב/1, המיועדת לעבודה בענף הסיעוד, שתוקפה פג ביום 4.4.2006. המבקש 2 (להלן: המבקש ), יליד 1979, נכנס לראשונה לישראל בשנת 1996 באשרת תייר, ובהמשך קיבל אשרה מסוג ב/1 לעבודה בתחום הסיעוד עד לשנת 2001. לאחר מכן, קיבל המבקש אשרת שהייה בעת שהועסק בשגרירות צרפת בישראל. אשרה זו הוארכה מעת לעת עד ליום 31.7.2012.

4.

המבקשים, שהכירו במהלך שהותם בישראל, מקיימים מערכת יחסים זוגית החל משנת 2000. למבקשים שלושה ילדים קטינים שכולם נולדו בישראל: המבקש 3, יליד 2006, המבקשת 4, ילידת 2009, והמבקשת 5, ילידת 2015 (להלן ביחד: הקטינים ).

5.

בחודש ספטמבר 2012 הגישו המבקשים בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים בשמו של המבקש 3. הם עצמם והמבקשת 4 הוגדרו בה כ"נלווים". לבקשה צורפה חוות דעת פסיכולוגית בעניינו של המבקש 3. הצדדים חלוקים על נסיבות הטיפול בבקשה זו. לטענת המבקשים, במשך תקופה ארוכה בקשתם לא טופלה, ואילו לטענת המשיב המבקשים לא התייצבו לראיונות שנקבעו להם ועל כן הופסק הטיפול בבקשה. בהמשך הודע למבקשים כי יש באפשרותם להגיש בקשה חדשה, בכפוף לתשלום אגרה.

6.

ביום 5.2.2015 המבקשים הגישו בקשה חדשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים. בקשה זו נדחתה ביום 13.5.2015 על ידי ראשת דסק אשרות וזרים אצל המשיב, שקבעה כי לא נמצא טעם הומניטארי חריג המצדיק את הבאת הבקשה לדיון בפני הוועדה הבין-משרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים (להלן: הוועדה הבין-משרדית ), מלבד "רצון עז להתערות בחברה בישראל ולהשתקע בה יחד". על החלטה זו הוגש ערר פנימי, שנדחה אף הוא ביום 27.7.2015 על ידי מנהלת תחום אשרות וזרים אצל המשיב. בהחלטה על דחיית הערר הפנימי נקבע כי לא נמצאו טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים הענקת מעמד בישראל וכי לא הועלו טענות חדשות המשנות את נסיבות העניין. לפיכך נקבע כי על בני המשפחה כולה לעזוב את ישראל.

7.

המבקשים הגישו ערר על החלטת המשיב לבית הדין לעררים. בערר התבססו המבקשים על חוות דעת פסיכולוגית עדכנית בעניינם של המבקשים 4-3, אשר העידה על הקשיים שהם צפויים לחוות אם ייאלצו לעזוב את ישראל. להשלמת התמונה יצוין כי בית הדין לעררים הוציא צו ארעי וצו ביניים שאסרו על נקיטת פעולות אכיפה נגד המבקשים.

8.

ביום 4.4.2017 דחה בית הדין לעררים את הערר שהגישו המבקשים. בפתח דבריו ציין בית הדין לעררים כי השאלה שבה הוא נדרש להכריע היא האם המצב הרפואי-רגשי-נפשי של מי מהקטינים מצדיק את ביטול החלטת המשיב להורות על הרחקתה של המשפחה כולה מישראל. בהקשר זה ציין בית הדין לעררים שבעבר נקבע בפסיקה כי ככלל, כל הפונים בבקשה למתן מעמד שהם ילדים לשוהים בלתי חוקיים הנמצאים בארץ מזה שנים רבות קשרו קשרים אמיצים בארץ ואינם מכירים למעשה מציאות אחרת. עם זאת, כך נקבע, בנתונים אלה בלבד אין די – ויש צורך להוכיח "דבר מה נוסף" המבחין את מבקש המעמד מטעמים הומניטאריים מכלל השוהים הבלתי חוקיים בארץ. בהמשך לכך, בית הדין לעררים קבע כי חוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה לו, ואשר העידה על הקשיים הרגשיים שעתידים לחוות שני הקטינים אם יועברו למדינת המוצא של הוריהם, אינה מבססת "דבר מה נוסף" המהווה טעם הומניטרי מיוחד. כמו כן, בית הדין לעררים קבע כי גם בהלכה שנקבעה בעע"ם 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים (19.3.2015) (להלן: עניין אסברוק ) אין כדי לסייע למבקשים, מאחר שבקשתם אינה עומדת באמת המידה של "סיכוי מסוים" לקבלתה, בהתאם לכלל שהותווה באותו עניין .

9.

נוסף על כך, בית הדין לעררים דחה את הטענה לפיה נוצר אצל המבקש אינטרס הסתמכות בכל הנוגע להישארות בארץ לאחר ששהה בה כדין במשך 16 שנים. בית הדין לעררים קבע בהקשר זה כי שהייה ארוכה בישראל, אפילו אם רובה נעשתה כדין, אינה מגבשת טעם הומניטרי מיוחד, וכי הדברים נכונים מקל וחומר בעניינה של המבקשת, ששהתה בישראל שנים רבות ללא אשרה כדין. בית הדין לעררים הוסיף וציין כי המבקשים הכניסו עצמם ביודעין לסיטואציה קשה, כאשר בחרו להקים תא משפחתי בישראל בנסיבות שבהן למבקשת אין כל מעמד בישראל ואשרת השהייה של המבקש היא זמנית בלבד, כך שהאחריות למצב הנוכחי מוטלת עליהם בלבד. בסיכומו של דבר, בית הדין לעררים קבע כי על המבקשים לעזוב את ישראל בסמוך לאחר תום שנת הלימודים, היינו עד ליום 14.7.2017.

10.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי ניתן צו ביניים שהורה כי לא יינקטו צעדי אכיפה כנגד המבקשים עד להכרעה בערעור.

11.

ביום 28.1.2018 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים. בית המשפט המחוזי ציין כי נקודת המוצא להכרעה בערעור היא שיקול הדעת הרחב של המשיב בהחלטות בענייני מעמד. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי בית הדין לעררים בחן את החלטתו של המשיב בהתאם לאמת המידה האמורה, ויישם אותה כדין בהתייחס לעובדות המקרה. בית המשפט המחוזי ציין כי אין להקל ראש בדברים שצוינו בחוות הדעת הפסיכולוגית שהגישו המבקשים, אולם הוסיף וקבע כי, כפי שהבהיר בית הדין לעררים, אין בהם כדי להצביע על נתון ייחודי כלשהו המבחין בין עניינם של המבקשים לעניינם של רבים אחרים. דברים אלה, כך צוין, משקפים תובנה כללית ומתבקשת ביחס לילדים הנעקרים ממקום הולדתם למקום אחר, ואינם מצביעים על טעמים הומניטריים מיוחדים אשר היו עשויים להצדיק את העברת העניין לוועדה הבין-משרדית. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי הדרישה באשר ל"דבר מה נוסף" מתחייבת, שכן בלעדיו החריג יהפוך לכלל, באין נתון ייחודי המאפשר למשיב להבחין בין המקרים השונים המגיעים לפתחו. בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי לצד ההבנה כי כל אחד מן הפונים לקבלת מעמד הוא "עולם ומלואו", הרי שלמעשה טענותיהם של המבקשים במקרה זה נושאות אופי כללי.

12.

בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי אין עילה להתערבות גם בקביעתו של בית הדין לעררים באשר לטענת ההסתמכות שהעלה המבקש, בציינו כי בפני בית הדין לעררים הוצגה הצהרה שנתן המבקש למעסיקו בשנת 2012, ובה הוא התחייב שלא לדרוש אזרחות ישראלית ואף הצהיר כי אין לו בני משפחה השוהים בישראל. בית המשפט המחוזי ציין כי קשה ליישב הצהרה זו עם טענת ההסתמכות שהעלה המבקש.

13.

לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשים כי מתקיימות בהם אמות המידה שנקבעו בהחלטת ממשלה מס' 2183 מיום 1.8.2010 שעניינה "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" (להלן: החלטת ממשלה 2183 או החלטת הממשלה ). החלטה זו, שנועדה להסדיר את מעמדם בישראל של ילדיהם של מהגרי עבודה, קבעה חמישה תנאים מצטברים שבהתקיימם יעניק שר הפנים לילד השוהה בישראל רישיון לישיבת קבע, ולהורי הילד ואחיו – רישיון לישיבת ארעי (כדוגמת שהייה ברצף של חמש שנים בישראל במועד קבלת החלטת הממשלה ולימודים במערכת החינוך הממלכתית בישראל בשנת הלימודים תש"ע). בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשים לא הגישו את בקשתם במסגרת המועדים שנקבעו בהחלטת הממשלה וכי הם אף לא סתרו את טענת המשיב לפיה הקטינים אינם עומדים בדרישת משך השהייה בישראל הקבועה בהחלטה. בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש כי החלטת הממשלה האמורה היא חריג למדיניות הכללית הנוגעת למתן מעמד בישראל.

14.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 14.2.2018 הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע פסק דינו עד ליום 27.2.2018.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

15.

בקשת רשות הערעור דנן מכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בד בבד עמה המבקשים הגישו בקשה למתן סעד זמני לפיו לא יינקטו הליכי הרחקה או אכיפה כנגדם עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

16.

המבקשים טוענים כי מוצדק ליתן להם רשות ערעור שכן עניינם מעורר סוגיה עקרונית הנוגעת לחייה של משפחה שלמה, ובפועל היא רלוונטית לא רק למבקשים אלא גם לשוהים זרים אחרים שהקימו משפחה בישראל. המבקשים מוסיפים כי קיימות פסיקות סותרות בערכאות הדיוניות בהקשרים אלה, ומפנים למקרה אחר שבו הורה בית המשפט המחוזי על העברת עניינם של קטינים לבחינת הוועדה הבין-משרדית (עמ"ן 47702-12-16 ד' ט' נ' שר הפנים (1.1.2018) (להלן: עניין ד' ט' )).

17.

לגוף הדברים, המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי לא היה מקום להעביר את עניינם לבחינתה של הוועדה הבין-משרדית. בהקשר זה מסתמכים המבקשים על עניין אסברוק שבו נקבע, כאמור, כי אם יש בבקשה למתן מעמד סיכוי מסוים לקבלתה יש להעבירה לדיון בפני מליאת הוועדה. נוסף על כך, המבקשים טוענים כי היה מקום לפסוק בעניינם בהתאם לרוח העולה מהחלטת ממשלה 2183, חרף העובדה שהם לא הגישו בקשה בהתאם לה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי ההחלטה שהתקבלה בעניינם פוגעת בעקרון השוויון, בהתחשב בכך שמשפחות אשר פעלו בהתאם להחלטת ממשלה 2183 בנסיבות דומות זכו לקבלת מעמד בישראל. נוסף על כך, המבקשים מדגישים את נסיבותיהם של הקטינים, אשר נולדו וגדלו בישראל, דוברים עברית ברמת שפת אם ונעדרים כל זיקה למדינת המוצא של הוריהם. בהקשר זה שבים המבקשים ומסתמכים על חוות הדעת הפסיכולוגית וטוענים כי היא מלמדת על הנזק הכבד הצפוי לקטינים אם יורחקו מהארץ.

18.

ביום 27.2.2018 הוריתי על הגשת תשובה לבקשה. כמו כן, הוריתי על מתן צו ארעי לפיו ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעוכב עד למתן החלטה אחרת.

19.

תגובת המשיב לבקשה הוגשה ביום 7.5.2018. לטענת המשיב יש לדחות את בקשת רשות הערעור מאחר שהיא אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". המשיב מציין כי עניינם של המבקשים נדון הן בערר פנימי ברשות, הן על ידי בית הדין לעררים והן על ידי בית המשפט המחוזי – וההחלטה שהתקבלה ביחס אליהם נותרה על כנה בכל אחד מן הגלגולים. כמו כן, לטענת המשיב הבקשה אינה מעלה שאלה החורגת מעניינם הקונקרטי של המבקשים. המשיב מוסיף בהקשר זה כי השאלה שעניינה אמת המידה להתערבות בהחלטה לדחות על הסף בקשה למתן מעמד (מבלי להעבירה לוועדה הבין-משרדית) נדונה בעבר בעניין

אסברוק , וכי הטענות שמעלים המבקשים מכוונות אך כנגד יישומם של העקרונות שנקבעו בפסק הדין.

20.

המשיב מוסיף כי אין יסוד לטענות המבקשים באשר לפגיעה בעקרון השוויון ולקיומה של פסיקה סותרת בבתי המשפט המחוזיים. באשר לטענות הנוגעות להחלטת ממשלה 2183 חוזר המשיב ומבהיר כי היה מדובר בהסדר חד פעמי שמהווה חריג למדיניות כללית, וכי ממילא המבקשים לא עמדו בתנאי הסף של ההחלטה – מועד הגשת הבקשה ודרישה לשהייה בת חמש שנים בישראל במועד קבלתה של החלטת הממשלה. בכל הנוגע להשוואה לעניין ד' ט' מציין המשיב כי אין מקום לערוך ממנו היקש לענייננו. ראשית, המשיב מציין כי באותו מקרה נבחנו החלטות של שר הפנים בבקשות שהוגשו לפי החלטת ממשלה 2183. שנית, צוין כי פסק הדין עסק בשינוי מדיניות הממשלה ביחס לקבוצה ספציפית של ילדי שוהים בלתי חוקיים – ילידי שנת 2005 – שאינם עונים על אחד הקריטריונים שנקבעו בהחלטת הממשלה. ממילא, כך נטען, אין נסיבות אלה רלוונטיות לנסיבותיהם של המבקשים.

21.

לגוף הדברים, המשיב סומך את ידיו על פסקי הדין של בית הדין לעררים ושל בית המשפט המחוזי ועל נימוקיהם. המשיב מדגיש כי הטענות שעניינן התערותם של הקטינים בישראל הן נחלתם של כלל הילדים של מהגרי העבודה בארץ, ואין בהם כדי להקים טעם הומניטארי חריג וכבד משקל אשר מחריג את עניינם מיתר הפונים בבקשה למתן מעמד. המשיב מוסיף עוד כי במקרה זה המבקש קיבל אשרה זמנית בלבד לעבודה בישראל, ואילו אשרתה של המבקשת פגה עוד בשנת 2006. בסיכומו של דבר, המשיב סבור כי החלטתו מקיימת את אמות המידה שנקבעו בעניין אסברוק וכי לא נפל בה פגם המצדיק התערבות.

דיון והכרעה

22.

זוהי בקשה שההכרעה בה קשה. כמו בתיקי הגירה רבים אחרים, זו הכרעה שצפויה להיות בעלת השלכות משמעותיות על חייהם של המבקשים, ובפרט על אלה של שלושת המבקשים הקטינים. במישור האתי והמוסרי הבקשה מעוררת שאלות שעניינן המאפיינים המגדירים זיקתו של אדם למדינה ולמקום. עם זאת, במישור המשפטי, הגעתי למסקנה שאין מנוס מדחייתה.

23.

כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער בגלגול שלישי על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטה של בית הדין לעררים היא מצמצמת, בשים לב לאופיו של בית הדין ולמידת מקצועיותו ומומחיותו (ראו למשל: בר"ם 8338/17 אסטגוי נ' משרד הפנים , פסקה 7 וההפניות שם (19.11.2017)). אמנם, ייתכנו נסיבות מיוחדות שבהן ייעתר בית המשפט לבקשה, אף מקום שבו אין היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית (ראו: בר"ם 6698/15 וולדמארי נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 3 (19.10.2015); בר"ם 4497/17 זולואגה נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 6 (19.11.2017)). יחד עם זאת, איני סבורה כי הבקשה דנן מקיימת את אמות המידה האמורות. בעיקרו של דבר, טענות המבקשים מופנות כנגד יישומה של ההלכה שנקבעה בעניין אסברוק בנסיבות העניין. טענות אלה נבחנו באופן יסודי על ידי שתי ערכאות. בית המשפט המחוזי אף נדרש באופן מעמיק לחוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה מטעם המבקשים, וקבע כי זו משקפת את הקושי הטבעי הכרוך במעבר מהמקום שבו גדלו הקטינים כל חייהם אל ארץ שמבחינתם היא זרה, קושי המתקיים למעשה בכל מקרה דומה של קטינים אשר נולדו בישראל למהגרי עבודה. אכן, בעבר נקטה הממשלה במדיניות מיוחדת על מנת להתמודד עם סוגיה זו – וזו באה לידי ביטוי בהחלטת ממשלה 2183. אולם, במקרה דנן אין מחלוקת כי המבקשים לא הגישו את בקשתם לפי החלטת הממשלה ומטענות הצדדים עולה ספק ממשי באשר לעמידתם בתנאי הסף שנקבעו בה. בנסיבות אלה, אין בידי להיעתר לבקשתם.

24.

אוסיף, כי לא ראיתי ממש בהשוואה שערכו המבקשים בין עניינם לבין עניין ד' ט' , אשר – כפי שציין אף בית המשפט המחוזי – נסב על עובדות שונות, וכן עסק בבקשות שהוגשו לפי החלטת ממשלה 2183 וניתן על רקע שינוי המדיניות של המשיב באשר לבקשות שהוגשו מטעם קטינים ילידי שנת 2005.

25.

אשר על כן: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לסעד זמני. עם זאת, לנוכח העובדה שהקטינים משולבים בימים אלה במערכת החינוך ולצורך מתן זמן התארגנות נאות למשפחה, אני מורה כי המבקשים יוכלו לשהות בישראל עד לאחר תום שנת הלימודים הנוכחית ותקופת התארגנות מסוימת לאחריה, דהיינו עד ליום 15.7.2018, וכי עד למועד זה לא ינקטו נגדם הליכי אכיפה. במכלול נסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.