בר"מ 1802/20פלוני נ. ועדת המאוימים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 1.3.2020 (עת"ם 35652-01-20, סגנית הנשיא צ' צפת ) ובצדה בקשה למתן צו ארעי.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש, יליד שנת 1991, הוא תושב רצועת עזה שנכנס לישראל שלא כדין בשנת 2013. לטענתו, כשהיה בן 18 החל לשתף פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים, ובשל כך אף הורשע וריצה כארבע שנות מאסר בעזה. על-פי הנטען, הוא נמלט לשטח ישראל עם שחרורו מהמאסר בשנת 2013, מאחר שנשקפת לו סכנה ממשית ברצועת עזה, ואף משפחתו שמתגוררת שם סובלת מאיומים ומגילויי אלימות מצד שלטונות חמאס. כך למשל, המבקש טוען כי במספר הזדמנויות שונות פעילי חמאס הגיעו לביתם של בני משפחתו, חקרו אותם ביחס לקשר שלהם עם המבקש ואף עצרו אותם ונקטו כלפיהם באלימות. לדברי המבקש, על רקע כל האמור בני משפחתו המתגוררים בעזה ניתקו עמו קשר.

3.

המבקש מוסיף וטוען, כי נשקפת סכנה לחייו גם באזור יהודה ושומרון (להלן: איו"ש ). לטענתו, בתקופות שבהן שהה באיו"ש חיפשה אחריו המשטרה הפלסטינית במטרה לעצור אותו, ובשנת 2015 אף הוצא מנשר שלפיו הזרוע הצבאית של חמאס הפועלת שם מחפשת אחריו. להשלמת התמונה יצוין כי למבקש אחות, שהיא אזרחית ישראל ומתגוררת בה.

4.

עוד יצוין כי ביום 26.6.2014 זיכה בית משפט השלום בבאר-שבע (ת"פ 37846-10-13, השופט י' ליבדרו ) את המבקש מעבירה של הסתננות לישראל לפי סעיף 2 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 (להלן: ההליך הפלילי ). בית משפט השלום קיבל את טענות ההגנה של המבקש בחלקן, בקבעו בין היתר כי "מהמסכת הראייתית שנפרסה, והוגשה לבסוף בהסכמת המאשימה, עולה כי הנאשם אכן שימש כסייען של השב"כ, נתפס על ידי חמאס, הועמד לדין בגין שיתוף פעולה עם ישראל, הוא נדון בסופו של יום, לאחר שערעורו התקבל, ל-4 שנות מאסר" (ראו: בעמוד 8 לפסק הדין).

5.

מקורו של ההליך שבפני בהחלטתה של הוועדה לבחינת טענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל (להלן: ועדת המאוימים או הוועדה ), היא המשיבה, מיום 7.8.2019. הוועדה דחתה בקשה שהגיש המבקש להעניק לו היתר שהייה בישראל, וחלף זאת הורתה על מתן היתר שהייה בתחומי איו"ש עד למתן החלטה אחרת בעניינו. בהחלטה צוין כי היא ניתנה "על סמך חוות הדעת העדכניות של גורמי הביטחון, ומחמת הספק" (להלן: ההחלטה העדכנית ).

6.

ההחלטה העדכנית היא אחת מני החלטות רבות קודמות שקיבלה ועדת המאוימים בבקשות דומות שהגיש המבקש לאורך השנים בשל הסכנה הנשקפת לו, לטענתו, בשטחי עזה ואיו"ש. ועדת המאוימים דחתה את כל הבקשות האמורות ככל שאלה כוונו להתרת שהייתו של המבקש בישראל, אך קיבלה את חלקן במובן זה שהורתה לתת לו היתרי שהייה זמניים בשטחי איו"ש. בעבר, המבקש אף הגיש עתירה כנגד אחת מן ההחלטות האמורות, אך זו נמחקה לבקשתו ביום 1.10.2014 (בג"ץ 5386/14).

7.

עוד יצוין כי בשנת 2015 המבקש נישא לאזרחית ישראלית, ולטענתו בשנת 2016 אף נולדה להם בת משותפת. על רקע נישואיו, המבקש פנה ביום 24.4.2016 לוועדה המקצועית המייעצת לשר הפנים מכוח סעיף 3א1 או 3ג לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 בבקשה לקבל מעמד בישראל מטעמים הומניטריים מיוחדים. אף במסגרת בקשה זו העלה המבקש טענות ביחס לסכנה הנשקפת לו אם יורחק מישראל. הוועדה המקצועית האמורה המליצה לדחות את הבקשה, בקבעה כי נישואים לאזרח ישראלי אינם מהווים, כשלעצמם, טעם הומניטרי מיוחד, וכי מכל מקום על טענות מאוימות להתברר בפני ועדת המאוימים. בהחלטתו מיום 3.2.2019 אימץ שר הפנים את המלצתה של הוועדה המקצועית ודחה את הבקשה להעניק למבקש מעמד בישראל. יצוין כי ביני לביני התגרשו בינתיים בני הזוג.

8.

ביום 4.4.2019 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים כנגד החלטתו של שר הפנים (עת"ם 12399-04-19). במסגרת הדיון בעתירה, עדכנה המדינה כי צפוי להתקיים דיון נוסף בעניינו של המבקש בוועדת המאוימים לנוכח מידע עדכני שהגיע לידי גורמי הביטחון. בהמשך לכך, ביום 30.5.2019 הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו ביניים שימנע את הרחקתו של המבקש משטחי ישראל. ביני לביני ניתנה ההחלטה העדכנית לפיה, כזכור, ניתן למבקש היתר שהייה זמני באיו"ש. לאחר מכן, ביום 24.12.2019 הורה בית המשפט המחוזי (השופט ר' וינוגרד ), בהסכמת הצדדים, על מחיקת העתירה תוך שצוין כי המבקש הודיע על כוונתו להגיש עתירה נוספת כנגד אותה החלטה. תוקפו של צו הביניים הוארך ב-30 ימים נוספים, לצורך הגשת עתירה כאמור.

9.

בהמשך לכך, ביום 15.1.2020 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי כנגד ההחלטה העדכנית, ובצדה בקשה למתן צו ביניים שיאסור על הרחקתו מישראל, היא הבקשה העומדת ביסוד ההליך שבפני. במסגרת הבקשה למתן צו ביניים טען המבקש כי נשקפת סכנה לחייו הן ברצועת עזה והן באיו"ש, ועל כן מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו. המבקש ביסס את טענותיו בדבר הסכנה באיו"ש, בין השאר, על המנשר משנת 2015 שנזכר לעיל. עוד טען המבקש כי הרחקתו מישראל תפגע בזכותו להיות נוכח בדיונים המשפטיים המתקיימים בעניינו, וכי אף זהו טעם התומך בקבלת בקשתו. אשר לסיכויי העתירה, המבקש טען בין היתר כי ועדת המאוימים התעלמה מטענותיו ביחס לסכנה הנשקפת לו בתחומי איו"ש. בו ביום הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו ארעי לפיו לא יינקטו הליכי אכיפה כנגד המבקש, עד למתן החלטה אחרת.

10.

בתשובת המדינה צוין כי היא מתנגדת למתן צו ביניים למבקש. המדינה טענה כי סיכויי העתירה להתקבל נמוכים, וזאת בין היתר לנוכח אמות המידה המצמצמות להתערבותו של בית המשפט בשיקול דעתה של ועדת המאוימים. לגוף הדברים נטען כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קיומה של מאוימות באיו"ש, וכי אף מבדיקת גורמי הביטחון לא נמצאה כל אינדיקציה למאוימות כאמור. לבסוף, נטען כי בהיעדר אינדיקציה למאוימות, ממילא גם מאזן הנוחות אינו נוטה לעבר המבקש.

11.

ביום 1.3.2020 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לצו ביניים. בית המשפט המחוזי קבע כי העתירה הוגשה בשיהוי רב, וכי אין בניהול הליכים לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים – כפי שנעשה במסגרת העתירה הראשונה – כדי להקנות זכות להארכת מועד לצורך הגשת עתירה המכוונת כלפי החלטה של ועדת המאוימים. לגוף הדברים נקבע כי סיכויי העתירה אינם גבוהים, וכי אף מאזן הנוחות אינו נוטה לעבר קבלת הבקשה. זאת, בהתחשב בכך שהמבקש שוהה בישראל ללא היתר במשך שנים רבות, ושהאירועים המבססים לשיטתו את טענות המאוימות בתחומי איו"ש אירעו בשנת 2015. בהקשר לכך, צוין כי מאז קרות האירועים האמורים ניתנו מספר החלטות על-ידי ועדת המאוימים שבגדרן נדחו טענותיו של המבקש, והוא לא השיג עליהן.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

12.

הבקשה שבפני נסבה על החלטה זו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, הוא מצוי בסכנת חיים הן ברצועת עזה והן באיו"ש, ועל כן נדרשת התערבותו של בית משפט זה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. עוד טוען המבקש, כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי העתירה הוגשה בשיהוי, וזאת משום שבמסגרת העתירה הראשונה הצדדים הסכימו על מחיקתה, תוך שצוין כי המבקש יהא רשאי להגיש עתירה נוספת כנגד החלטתה העדכנית של ועדת המאוימים. לגוף הדברים, נטען כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש, לנוכח הסכנה הנשקפת לחייו, כאמור. בהקשר זה טוען המבקש כי גרסתו ביחס לסכנה הנשקפת לו אף התקבלה כמהימנה במסגרת ההליך הפלילי. המבקש מטעים עוד כי הראיות שהוצגו ביחס למאוימות באיו"ש מתייחסות אמנם לאירועים שהתרחשו בשנת 2015, אלא שמאז הוא לא שהה שם ועל כן אין זה סביר לצפות ממנו להציג ראיות עדכניות נוספות בעניין.

13.

עמדת המדינה היא שדין הבקשה להידחות על הסף לנוכח אמות המידה המצמצמות החלות על הדיון בה. לגוף הדברים, נטען כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי המצדיק התערבות בה. המדינה מוסיפה וטוענת, כי פנייתו של המבקש לקבל מעמד מטעמים הומניטריים מלמדת כי הוא מעוניין לבסס זיקה לישראל מטעמים "תועלתניים", ולא מחמת מאוימות. עוד נטען, בין השאר, כי סיכויי העתירה נמוכים, בהתחשב בכך שעניינו של המבקש נבחן ונדחה על-ידי ועדת המאוימים חמש פעמים. כן ציינה המדינה כי ההחלטה האחרונה מבוססת על עמדת גורמי הביטחון ומשטרת ישראל, לפיה לא קיימת כל אינדיקציה לכך שנשקפת סכנה לחייו של המבקש באיו"ש.

14.

בתשובה שהגיש המבקש לתגובת המדינה ביום 3.4.2020, שהוגשה בהתאם להחלטתי מיום 1.4.2020, המבקש שב על טענותיו ומוסיף כי בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו על האמור בכתבי הטענות בלבד ומבלי שנדרש לראיות או התרשם מעדים. עוד טוען המבקש, כי החלטותיה של ועדת המאוימים אינן עקביות ואף אינן עולות בקנה אחד עם קביעותיו של בית משפט השלום במסגרת ההליך הפלילי.

15.

בהחלטתי מהיום הוריתי למדינה להבהיר האם הוגש חומר חסוי לעיונו של בית המשפט המחוזי בטרם ניתנה ההחלטה בבקשה למתן צו ביניים. בתשובת המדינה נמסר כי התגובות שהוגשו מטעמה התבססו על החומר החסוי, אך זה עצמו לא הוגש, משום שהדבר לא התבקש.

דיון והכרעה

16.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, כמו גם במסמכים שצורפו על-ידי הצדדים, מצאתי לקבל את הבקשה ולדון בה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, במובן זה שהדיון יוחזר לבחינה מחודשת בבית המשפט המחוזי, כמפורט להלן.

17.

אכן, אמות המידה להתערבות בהחלטות מסוג זה הן מצמצמות. עם זאת, מאחר שבנסיבות העניין הונח בסיס ראשוני של ממש לטענת המאוימות של המבקש, לפחות בעבר (כך לעניין מאסרו של המבקש ברצועת עזה, שאליו התייחס כאמור אף פסק דינו של בית משפט השלום) אני סבורה כי היה נכון לקבל את ההחלטה בעניין זה לאחר עיון בחומר הביטחוני מטעם המדינה. זאת, בפרט לנוכח העובדה שהדיון בעתירה עצמה צפוי להתקיים בעוד מספר חודשים, ובנסיבות העת הנוכחית הוא אף עלול להידחות (מבלי לנקוט כמובן עמדה בעניין).

18.

סוף דבר: הערעור מתקבל והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיבחן את החומרים לגופם ויחליט כחוכמתו. בנסיבות העניין, ניתן בזאת צו המונע את הרחקתו של המבקש מישראל עד להחלטה אחרת. אין צו להוצאות.