בר"מ 1834-23 בר"מ 1834-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 3.1.2023 (עמ"ן 29608-10-22, השופט ע' שחם). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים) מיום 7.7.2022 (ערר (י-ם) 4482-20, הדיין ש' ויזן).

2.ההליך שבפני נסב על עניינו של המבקש 1 (להלן: המבקש), אזרח סודן מחבל דרפור, יליד 1982, שנכנס לישראל בשנת 2005. ביום 10.1.2008 ניתן למבקש רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5. זאת, בהתאם להחלטת שר הפנים לקבל את המלצת נציבות האו"ם לפליטים להעניק מעמד בישראל ל-600 יוצאי חבל דרפור, שעמם נמנה המבקש (להלן: החלטת שר הפנים). רישיון זה הוארך מאז מעת לעת. בשנת 2018 המבקש נישא לאזרחית ישראלית, המבקשת 2 (להלן: המבקשת), ובאותה השנה נולדה בתם המשותפת, היא המבקשת 3 (להלן: הבת). מקורו של ההליך הנוכחי בבקשה להסדרת מעמדו של המבקש כתושב קבע בישראל.

3.להשלמת התמונה יצוין כי בית משפט זה קבע בבר"ם 156/20 פלוני נ' שר הפנים (13.10.2020) כי יש לפרש את החלטת שר הפנים ככזו שמעניקה מעמד של פליט לאותם 600 יוצאי חבל דרפור שעליהם היא חלה. על כן, בשלב זה, אין חולק כי המבקש הוא פליט מוכר שעליו חלות הוראות נוהל 5.2.0012 "נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל" (להלן: נוהל הטיפול במבקשי מקלט) של המשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה.

4.ביום 2.2.2017, עוד בטרם נישואיו, המבקש פנה למשיבה בבקשה להסדרת מעמדו כתושב קבע מכוח נוהל 5.2.0022 "נוהל הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים" (להלן: נוהל מעמד הומניטרי). סעיף י"ב לנוהל מעמד הומניטרי קובע כי אדם השוהה בישראל עשר שנים רצופות ברישיון ישיבת ארעי מסוג א/5 שניתן מכוח אותו נוהל יכול לבקש לשדרג את מעמדו ולקבל רישיון ישיבת קבע. בקשתו של המבקש נדחתה על הסף על-ידי ראש דסק צפון במחלקת אשרות וזרים של רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: ראש הדסק), בקבעה כי לא נמצאו טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים דיון בבקשה בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים. המבקש הגיש ערר פנימי על כך, אשר נדחה אף הוא ביום 23.11.2017 בהחלטתה של מנהלת תחום אשרות וזרים אצל המשיבה. בעקבות זאת, המבקש הגיש ערר לבית הדין לעררים, ובמסגרתו עדכן כי בינתיים נישא למבקשת וכי הם מצפים לבת. על רקע זה, ביום 7.8.2018 הורה בית הדין לעררים על השבת עניינו של המבקש לבחינה מחודשת של המשיבה, אשר תשקול, בין היתר, את מצבו המשפחתי המעודכן (ערר (י-ם) 5663-17, הדיין א' חלבגה). בעקבות זאת, ביום 6.2.2019 נערך למבקשים ראיון בלשכה המשפטית של המשיבה. ביום 18.7.2019 ניתנה החלטה מחודשת של ראש הדסק אשר חזרה ודחתה על הסף את הבקשה לשדרוג מעמדו של המבקש מטעמים הומניטריים מאחר שמצאה כי היא אינה מעלה "סיכוי מסוים" לקבלתה. כנגד החלטה זו הגיש המבקש ערר פנימי אשר נדחה אף הוא ביום 15.11.2020.

5.ביני לביני, ביום 1.9.2020 בעקבות הליך שיזמו המבקשים, ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו אשר הצהיר כי המבקש הוא אביה של הבת (תמ"ש 53131-01-20, השופט י' שקד).

6.על רקע האמור הגישו המבקשים ערר נוסף לבית הדין לעררים, ובו טענו כי עניינם מעלה טעמים הומניטריים מיוחדים, לרבות שהייתו הממושכת של המבקש בישראל והקשר המשפחתי ביניהם. בהמשך לכך נטען כי המבקש מקיים את התנאים לשדרוג מעמד הקבועים בנוהל מעמד הומניטרי. המבקשים הוסיפו והטעימו כי בהתחשב בכך שהמבקש הוא פליט מוכר יש להקיש בעניין זה מהדרישה להקל על התאזרחותם של פליטים הקבועה בסימן ל"ד לאמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, כ"א 65 (נפתחה לחתימה ב-1951) (להלן: אמנת הפליטים). עוד נטען כי החלטת המשיבה אינה סבירה מאחר שהיא מותירה את המבקש במעמד "ארעי לנצח", ואף פוגעת בזכותה של הבת לחיי משפחה ובצורך שלה ביציבות ובוודאות.

7.המשיבה טענה בתגובה כי אין הצדקה להתערב בהחלטתה אשר מצויה במתחם הסבירות, וניתנה בהתאם לשיקול הדעת המסור לה. המשיבה טענה כי שהותו הממושכת של המבקש בישראל והעובדה שהוא הקים כאן משפחה אינן מהוות טעמים הומניטריים. המשיבה הדגישה עוד כי הרישיון שבו מחזיק המבקש מאפשר לו את היציבות והוודאות שבהן הוא חפץ. עוד הוסיפה המשיבה כי המבקש לא פנה בבקשה להסדרת מעמדו מכוח נישואיו למבקשת בהתאם לנוהל 5.2.0008 "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (להלן: נוהל מעמד לזר הנשוי לישראלי), שהוא האפיק המתאים יותר לנסיבותיו הספציפיות.

8.בית הדין לעררים דחה גם ערר זה. בית הדין לעררים הבהיר כי למבקש אין זכות לקבל מעמד של תושב קבע – בין לפי נוהל הטיפול במבקשי מקלט, אשר מכוחו קיבל את הרישיון שבו הוא מחזיק, ובין לפי נוהל מעמד הומניטרי. באשר לנוהל הטיפול במבקשי מקלט נקבע כי זה אינו כולל מתווה המאפשר לשדרג רישיון ישיבת ארעי לרישיון קבע. באשר לנוהל מעמד הומניטרי נקבע כי במקרה דנן אין טעם הומניטרי מיוחד המצדיק מתן מעמד קבע למבקש, וכי החלטת המשיבה התקבלה במסגרת סמכותה ושיקול הדעת הרחב המסור לה בעניינים אלה. עוד הוטעם כי ממילא אפשרות השדרוג במסלול זה חלה רק על בעלי רישיון ארעי שניתן בהתאם לנוהל מעמד הומניטרי.

9.המבקשים הגישו ערעור על כך לבית המשפט המחוזי אשר הכריע בו על יסוד החומרים שבפניו בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 שהוחלה מכוח תקנה 28 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. באשר לנוהל מעמד הומניטרי ציין בית המשפט המחוזי כי אפשרות השדרוג במסלול זה חלה רק על בעלי רישיון ארעי שניתן בהתאם לאותו נוהל. בהקשר זה צוין כי משום שמעמדו של המבקש ניתן לו בהתאם לנוהל הטיפול במבקשי מקלט, ההוראה אינה חלה בעניינו. באשר לנוהל הטיפול במבקשי מקלט קבע בית המשפט המחוזי כי במקרה זה אין נסיבות הומניטריות מיוחדות השונות באופן ממשי מאלו הקיימות ביחס לכל פליט השוהה בארץ תקופה ממושכת ברישיון ארעי. בית המשפט המחוזי הוסיף כי משמעותה של עמדת המבקשים היא כי בחלוף פרק זמן מסוים, כל פליט מוכר בישראל יוכל לשדרג את מעמדו לתושב קבע, גם בהיעדר נסיבה הומניטרית חריגה.

10.ביום 5.3.2023 הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שבפני המכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, עניינם מעלה שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור, אשר עוסקות, בין היתר, ביחס שבין נוהל הטיפול במבקשי מקלט לבין נוהל מעמד הומניטרי. המבקשים מוסיפים כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות ערעור, ובראשן החשש מפני הנצחת מעמדו הארעי של המבקש.

11.ביום 2.6.2023, בהתאם להחלטתי ולארכות שונות שניתנו, הוגשה תשובה לבקשת רשות הערעור מטעם המשיבה. לטענת המשיבה, הטענות בהליך דנן נסבות כולן על נסיבותיו הפרטניות של המבקש ועל הקביעה כי אלו אינן עולות כדי "טעם הומניטרי מיוחד". בהתאם לכך, עניין זה אינו מעורר סוגיה משפטית עקרונית המצדיקה את בחינתו ב"גלגול שלישי". המשיבה מוסיפה ומטעימה כי דין הבקשה להידחות אף לגוף הדברים. זאת, משום שעניינו של המבקש אינו מגלה טעמים הומניטריים מיוחדים, וכן משום שהמעמד שיש להעניק לפליט, בהתאם לאמנת הפליטים, הוא מעמד לצורך מקלט זמני ולא מעמד קבע. עוד מבהירה המשיבה כי מעמדו הנוכחי של המבקש מעניק לו את הזכות לשהות, לעבוד וללמוד בישראל, לצד סל זכויות סוציאליות מלא. המשיבה מוסיפה כי ככל שהמבקש חפץ במעמד קבע, עומדת לו האפשרות לנקוט הליך להסדרת מעמדו מכוח נישואיו למבקשת. לבסוף, לשיטת המשיבה, אין זו המסגרת הדיונית המתאימה לבחון מחדש את דיני הפליטים בישראל ואת אופיו של המעמד לו זכאי פליט מוכר.

12.ביום 20.6.2023, בהתאם לרשות שניתנה לכך, הגישו המבקשים תגובה לתשובת המשיבה, ובה חזרו והפנו לסימן ל"ד לאמנת הפליטים הקובע כך:

"המדינות בעלות האמנה יקלו, ככל האפשר, על טמיעתם והתאזרחותם של פליטים. במיוחד ישקדו במיטב מאמציהם להחיש את סדרי ההתאזרחות ולהפחית ככל האפשר את ההיטלים וההוצאות הכרוכים בכך".

לטענת המבקשים, ניתן ללמוד מכך כי פליט השוהה תקופה ממושכת מחוץ למולדתו צריך לקבל בשלב מסוים מעמד קבע ואף זכויות אזרחיות ופוליטיות במדינת המקלט. לכך הוסיפו המבקשים כי המלצתה של נציבות האו"ם לפליטים מצדדת בהשוואה בין זכויותיהם של פליטים לבין זכויותיהם של מי שקיבלו מעמד מטעמים הומניטריים.

13.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. בפן הכללי, בצדק קבעו הערכאות הקודמות כי שהות ממושכת בישראל כפליט, השתקעות במדינה וכן קשרי משפחה אינם מהווים כשלעצמם נסיבות חריגות (ראו והשוו: בר"ם 9125/18 אלביירו נ' מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 16 (28.1.2019); בר"ם 6053/19 זרובינה נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 14 (20.2.2020)).

14.בכל הנוגע לבחינת היבטים של צדק פרטיקולרי בגדרה של אמת המידה של "עיוות דין", אני נותנת משקל במקרה זה לכך שהדלת פתוחה בפני המבקש להסדיר את מעמדו בישראל כתושב קבע, וייתכן שאף כאזרח, מכוח נישואיו למבקשת בהתאם לנוהל מעמד לזר הנשוי לישראלי.

15.בנסיבות אלה, אינני סבורה שההליך דנן הוא המסגרת המתאימה לבחינת הטענה העקרונית בכל הנוגע לשדרוג מעמדם של פליטים לאחר שהות ממושכת במדינה כדין. ממילא אינני נוקטת עמדה בסוגיה זו שתוכל לחזור ולעלות כאשר נסיבות העניין יצדיקו זאת.

16.סוף דבר: הבקשה נדחית. במכלול המתואר, אין צו להוצאות.