בר"מ 1930/19 אירינה סוקורינסקי נ. רשות האוכלוסין והגירה - משרד הפנים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 18.2.2019 (עמ"ן 14458-02-19, השופט ר' וינוגרד ). בית המשפט המחוזי דחה בקשה למתן סעד זמני המכוון לחידוש אשרת שהיה בישראל מסוג ב/1 שניתנה בעבר למבקשת. החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה במסגרת הדיון בערעור על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) מיום 25.12.2018.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשת היא אזרחית אוקראינה, ילידת 1959. בן זוגה הישראלי (להלן: בן הזוג או המנוח ) מת בנסיבות טרגיות ביום 10.11.2017. השניים נישאו בשנת 2001 באוקראינה ואף חיו בה כמה שנים. בשנת 2012 נכנסה המבקשת לישראל באשרת תייר מסוג ב/2.

3.

להחלטתו של בית הדין לעררים העומדת ביסודו של הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, קדמה החלטה בערר קודם שהגישו המבקשת ובן הזוג. אפתח אפוא בהצגה קצרה של ההליכים הקודמים.

4.

לצורך הדיון בבקשה שבפני, די בכך שאציין כי ביום 17.2.2013 פנה בן הזוג למשיבה על מנת להסדיר את מעמדה של המבקשת לפי נוהל מס' 5.2.0009 בדבר "הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין" (להלן: נוהל חיים משותפים ). בסופו של דבר, לאחר מספר הליכים שנוהלו בין הצדדים, המשיבה דחתה את בקשתם ביום 31.7.2014. בהחלטת המשיבה צוין, בין השאר, כי המבקשת ובן הזוג התגרשו בשנת 2007 – עוד בעת ששהו באוקראינה – בשל התנהגותו האלימה של בן הזוג והתמכרותו לאלכוהול, וכי הקשר ביניהם אינו כן ואמיתי.

5.

ערר שהוגש על ההחלטה האמורה התקבל ביום 3.7.2016 על ידי בית הדין לעררים (להלן: הערר הראשון ), שהורה על קיום בחינה מחודשת בעניין. באופן יותר ספציפי, בית הדין לעררים הורה למשיבה לבחון אם המבקשת ובן הזוג נשואים, והתייחס לכך שישנן ראיות המטילות ספק בנקודת המוצא של המשיבה כי מדובר בזוג שהתגרש. בית הדין לעררים הוסיף כי לא השתכנע מהכרעת המשיבה בנוגע לאי כנותו של הקשר בין השניים. בית הדין לעררים קבע עוד כי לאחר שהמשיבה תכריע בשאלת מצבם של הנישואים בין בני הזוג, היא תודיע להם לפי איזה נוהל תידון בקשתם ותזמן אותם לריאיון שבו תיבחן שאלת כנות הקשר ביניהם. עוד נקבע כי עד להכרעה בבקשה תינתן למבקשת אשרה מסוג ב/2 לשלושה חודשים, וכי אם המשיבה לא תקבל החלטה עד למועד פקיעתה, תינתן למבקשת אשרה מסוג ב/1 עד למתן החלטה אחרת על-ידה.

6.

בהמשך לכך, ביום 26.7.2016 ניתנה למבקשת אשרה מסוג ב/2. ביום 2.11.2016 ניתנה לה אשרה מסוג ב/1, אשר הבקשה דנן נסבה על שאלת חידושה.

7.

ביום 9.8.2017 החליטה המשיבה כי יש לבחון את עניינם של המבקשת ובן הזוג

לפי נוהל חיים משותפים על יסוד עמדתה שבני הזוג התגרשו. נקבע אפוא כי על השניים להגיש בקשה חדשה להסדרת מעמדה של המבקשת בהתאם להחלטה העדכנית בעניינם.

8.

בשלב זה בן הזוג נפטר בנסיבות טרגיות. כשבועיים לאחר מכן, ביום 27.11.2017, הגישה המבקשת בקשה להסדרת מעמדה מטעמים הומניטריים בהתאם לנוהל מס' 5.2.0022 של המשיבה בדבר "הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים" (להלן: הוועדה הבינמשרדית ). לטענת המבקשת, רק בעת שהגישה בקשה זו למדה על החלטתה של המשיבה לבחון את עניינה לפי נוהל חיים משותפים (החלטה שממילא התייתרה עם מותו של המנוח).

9.

ביום 7.2.2018 דחתה המשיבה על הסף את בקשתה של המבקשת למתן מעמד מטעמים הומניטריים, מבלי שעניינה הועבר לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית. ביום 16.5.2018 נדחה ערר פנימי שהגישה המבקשת על החלטה זו, ונקבע כי עליה לצאת את הארץ תוך 14 ימים.

10.

המבקשת הגישה ערר על החלטה זו לבית הדין לעררים (להלן: הערר השני ). ביום 18.6.2018, בהעדר התנגדות מצד המשיבה אשר לא הגישה תגובתה לעניין זה, הורה בית הדין לעררים על מתן צו ביניים לפיו תינתן למבקשת עד לתום ההליך האשרה בה החזיקה "טרם החלטת המשיב[ה] בעניינה". ביום 25.12.2018 דחה בית הדין לעררים את הערר השני, בקבעו כי לא נפל כל פגם בהחלטה שלא להעביר את עניינה של המבקשת לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית. בית הדין לעררים ציין כי בן זוגה של המבקשת נפטר עוד טרם החלה בהסדרת מעמדה לפי נוהל חיים משותפים, ולכן נוהל מס' 5.2.0017, העוסק בהפסקת הליך מדורג לבן זוג זר של ישראלי וקובע תנאים להעברת עניינו של בן הזוג הזר לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית, אינו חל במקרה דנן. לגופם של דברים, בית הדין לעררים התייחס לכך שהמבקשת שוהה בישראל שש שנים בלבד ללא בני משפחה, וכי יש לה שני בנים במדינת מוצאה. בית הדין לעררים הוסיף כי אין בעובדה שהמבקשת מצאה עבודה וחוג חברים בארץ כדי לשנות ממסקנותיו. בסיכומו של דבר, בית הדין לעררים קבע כי על המבקשת לעזוב את הארץ תוך 60 ימים מהמועד שבו תומצא החלטתו לידיה.

11.

ביום 6.2.2019 הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי על ההחלטה שניתנה בערר השני. ביום 10.2.2019 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה למתן סעד זמני המורה למשיבה להמשיך ולחדש את האשרה מסוג ב/1 שניתנה לה בעבר. המבקשת טענה כי האשרה האמורה הוארכה מעת לעת על ידי המשיבה בהתאם להחלטה בערר הראשון וכן במסגרת ההליך שהתנהל בערר השני. עוד היא ציינה כי האשרה האמורה לא חודשה החל מיום 8.12.2018, טרם מתן ההחלטה בערר השני, בשל "טעות טכנית" מצדה.

12.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן הסעד הזמני שעניינו חידוש האשרה, אך הוסיף וקבע כי המבקשת לא תורחק מהארץ עד לתום ההליכים בערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי מכלול נסיבות העניין, ובכלל זה סיכויי הערעור שהגישה המבקשת, אינם תומכים במתן אשרה מסוג ב/1 והוסיף כי מדובר בסעד זמני הדומה במהותו למתן צו עשה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לא מתקיימים במקרה דנן "שיקולים הומניטריים כבדי משקל" המחייבים את הענקת האשרה המבוקשת (בהשוואה להחלטה אחרת שאליה הפנתה המבקשת – עמ"ן 41354-03-18 יקטרינה נ' משרד הפנים (12.6.2018) – שעסקה במתן אשרה מסוג ב/1 לצורך קבלת טיפול רפואי בנסיבות של מצב מסכן חיים).

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

13.

הבקשה שבפני מכוונת נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי החלטתו של בית המשפט המחוזי היא בלתי סבירה ובלתי מידתית, וכי מכל מקום היא מבוססת על ההנחה המוטעית שהתבקש במקרה זה סעד זמני שמטרתו היא שינוי של המצב הקיים. המבקשת מדגישה כי היא החזיקה באשרה מסוג ב/1 החל מנובמבר 2016, אשר הוארכה מעת לעת גם בתקופה שבה נדון הערר מושא הערעור, וכי רק מסיבה טכנית האשרה לא הוארכה כך שתעמוד בתוקף גם בעת הזו. המבקשת מוסיפה כי ללא האשרה היא נותרה נטולת יכולת בסיסית לנהל את חייה בישראל. לשיטת המבקשת, מדובר בסעד זמני שנהוג לתתו ובפרט כאשר מדובר בתקופה קצרה. המבקשת מטעימה כי הן מאזן הנוחות והן סיכויי הערעור נוטים לטובת קבלת בקשתה. בהקשר האחרון המבקשת טוענת כי נסיבותיה, ובכלל זאת הכשלים שנפלו בהתנהלותה של המשיבה לאורך השנים, מצדיקים דיון בעניינה בפני הוועדה הבינמשרדית לפי אמת המידה שנקבעה בהלכה הפסוקה לעניין זה.

14.

ביום 24.3.2019, בהתאם להחלטתי מיום 17.3.2019, הגישה המשיבה את תשובתה לבקשה. המשיבה טוענת כי דין הבקשה להידחות, מאחר שאינה עומדת לשיטתה בתנאים המצדיקים מתן סעד זמני. באופן יותר ספציפי, המשיבה מצביעה על כך שסיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן בית הדין לעררים קבע כי לא נפל כל פגם בהחלטה לדחות על הסף את הבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים. המשיבה מוסיפה כי האשרה ניתנה למבקשת מלכתחילה רק לתקופה שבה תיבחן בקשתה לפי נוהל חיים משותפים, אלא שבקשה זו לא הוגשה בסופו של דבר בשל מות המנוח, ואילו הבקשה שהוגשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים נדחתה. בהמשך לכך, המשיבה מצביעה על כך שבית הדין לעררים אמנם חידש את תוקף האשרה במסגרת הדיון בערר השני, אך לא האריכו לצורך הגשת ערעור על החלטתו, וכן על כך שבית המשפט המחוזי מצא אף הוא לנכון להבחין בעת הזו בין אי-הרחקתה של המבקשת מהארץ לבין חידוש תוקף האשרה שניתנה לה בעבר. על כן המשיבה טוענת כי בדומה לקביעתו של בית המשפט המחוזי, הסעד הזמני המבוקש הוא בבחינת צו עשה, ולא כזה הנוגע לשימורו של מצב קיים או למניעת מצב דברים בלתי הפיך שייתר את הדיון בערעור.

דיון והכרעה

15.

לאחר עיון בטענות הצדדים, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

16.

בבסיס החלטתי עומד הכלל הידוע, לפיו ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית הנוגעות לסעדים זמניים (ראו: בר"ם 3900/17 דאמו הנדסה אזרחית בע"מ נ' מועצה מקומית שיבלי אום אל ג'נם , פסקה 12 (16.5.2017)). הדברים נכונים אף ביחס לבקשות דוגמת זו שבפני, אשר אמות המידה לקבלתן הן מצמצמות (ראו: בר"ם 8095/15

פרננדס נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (6.12.2015)). איני סבורה אפוא כי המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי.

17.

למבקשת ניתנה אשרה מסוג ב/1 על רקע הדיון בערר הראשון, לצורך בחינה נוספת של טיב מערכת היחסים בינה לבין המנוח והגשת בקשה חדשה לקבלת מעמד מכוח הנוהל החל עליהם. בית הדין לעררים הבהיר בהחלטתו כי תוקפה של האשרה האמורה יהא "עד למתן החלטה אחרת" על-ידי המשיבה. אשרה זו אכן הושבה למבקשת במהלך הדיון בערר השני, בהעדר כל התייחסות מצד המדינה, אך תוקפו של צו הביניים מכוחה ניתנה פג עם מתן החלטתו של בית הדין לעררים. אני ערה לאובדן שחוותה המבקשת, אך בשלב זה – בעת שבית המשפט המחוזי דן בערעור שיסודו בהחלטת המשיבה לדחות על הסף את בקשתה לקבל מעמד מטעמים הומניטריים – אין לומר שמאזן הנוחות נוטה לעבר מתן סעד זמני בדמות חידושה של האשרה שניתנה לה בעבר, בנסיבות השונות משמעותית מאלו הנוכחיות. זאת, כמובן, להבדיל מסעד זמני האוסר על הרחקתה של המבקשת מהארץ עד לתום ההליך בבית המשפט המחוזי – כפי שאכן ניתן בענייננו.

18.

משזו קביעתי באשר למאזן הנוחות, שלו נתונה הבכורה מבין השיקולים החולשים על בקשה לסעד זמני (ראו: בר"ם 879/18 עיריית בני ברק נ' כרם גפן ישראל בע"מ , פסקה 13 (5.3.2018)), איני נדרשת לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור שהגישה המבקשת.

19.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.