בר"מ 1975/22 בכר ג'מאל נ. עיריית תל אביב- יפו

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 20.3.2022 (עת"ם 64060-05-19, סגן הנשיא א' בכר ).

2.

כבר בפתח הדברים ייאמר בתמצית כי במוקד ההליך דנן ניצבים חובות ארנונה ומים ניכרים שצבר המבקש לאורך שנים רבות כלפי עיריית תל אביב-יפו, היא המשיבה (להלן: העירייה ). חובות אלו מתייחסים למספר נכסי מקרקעין בבעלות המבקש המצויים בתחום השיפוט של העירייה.

3.

ביום 28.5.2019 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי, שבה עתר להורות על ביטול כל חובות הארנונה והמים הנזכרים וכן על הפסקת הליכי הגבייה שננקטו בגינם. במסגרת העתירה העלה המבקש טענות שונות, לרבות הטענה שעוד בשנת 2006 הגיע להסדר עם העירייה, שלפיו יופחת סכום החוב הכולל שלו ל-120,000 שקלים ותסולק יתרת חובותיו האחרים. עוד טען המבקש כי אכן שילם לעירייה סך של 120,000 שקלים בהתאם להסדר האמור.

4.

מנגד, העירייה גרסה כי דין העתירה להידחות על הסף, והעלתה בהקשר זה

טענות מקדמיות שונות, לרבות הטענה כי נפל שיהוי כבד בהגשת העתירה. אף לגוף הדברים טענה העירייה כי כלל לא הושג הסדר עם המבקש כנטען על-ידו, וכי מדובר למעשה אך בהצעת פשרה שהעלה המבקש בשנת 2006. עוד נטען כי כבר ביום 24.11.2008 העירייה שלחה למבקש מכתב, שבו הודיעה לו כי הצעת הפשרה מטעמו נדחתה, וכי מאז המשיכו חובותיו לתפוח (בציינה כי נכון ליום 12.8.2019 הם עמדו על סכום של 1,388,648 שקלים).

5.

ביום 25.4.2021 התקיים דיון בעתירה, שבמהלכו הציגה העירייה מסמך מיום 25.9.2008 החתום בידי הממונה על מחוז תל אביב במשרד הפנים. במסמך נכתב כי הוחלט שלא לאשר בקשה מיום 30.7.2007 למחיקת חובו של המבקש בעיריית תל אביב "מכיוון שיש חוב בשוטף". לטענתה של העירייה, מכתבה מיום 24.11.2008 התבסס על מסמך זה.

6.

ביום 8.8.2021 המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקונו של כתב העתירה על-ידי צירופו של משרד הפנים כמשיב נוסף. בבקשה טען המבקש כי נחשף לראשונה לדבר קיומו של המסמך הנזכר מטעם משרד הפנים רק בדיון מיום 25.4.2021. עוד נטען כי הנימוק שצוין במסמך לדחיית הבקשה למחיקת חובו אינו נכון מבחינה עובדתית, וכי למבקש לא ניתנה כל הזדמנות להשיג על כך בזמן אמת. כמו כן, המבקש טען כי נספחים שהוזכרו במסמך לא צורפו אליו, כי לא נערכה במשרד הפנים כל ישיבה בעניינו, וכי לא ברור על איזה בסיס עובדתי התקבלה ההחלטה. מנגד, העירייה התנגדה לבקשה, בהדגישה, בין היתר,

כי אין מקום לדון בה בטרם יוכרעו טענותיה לדחייה על הסף של העתירה, ובפרט טענת השיהוי.

7.

ביום 28.2.2022 התקיים דיון בבקשה, בסופו קבע בית המשפט המחוזי כי העניין נדחה לעיון. ביום 17.3.2022 המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה שנשאה את הכותרת "בקשה למתן החלטה בבקשת העותר לצירוף בעל דין בטרם מתן פסק דין". בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בהחלטה שניתנה על גבי פתקית, בקבעו כי בנסיבות העניין אין להורות על צירוף משרד הפנים כמשיב וכי הנושא יידון כחלק מפסק הדין.

8.

הבקשה שבפני מכוונת כלפי החלטה זו, ובה עותר המבקש לתיקון כתב העתירה בדרך של צירוף משרד הפנים כמשיב. הבקשה חוזרת על עיקרי הטענות שכוונו כלפי

החלטתו של משרד הפנים, שלשיטת המבקש מבוססת על שגיאות עובדתיות. בנסיבות אלו, כך נטען, צירוף משרד הפנים כמשיב דרוש לשם הכרעה יעילה בכלל המחלוקות הנוגעות לתיק. לחלופין, המבקש טוען כי לכל הפחות יש להורות לבית המשפט המחוזי לנמק את החלטתו, שניתנה באופן לקוני.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים נתונה סמכות רחבה להורות על צירופו של משיב לעתירה מנהלית "בכל שלב משלבי הדיון" (ראו: תקנה 6(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). ככלל, החלטה מסוג זה מצויה בלב שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ומשכך ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בה (ראו: בר"ם 679/10 הועדה המקומית לתכנון ובניה – ראשון לציון נ' שפיר מבנים ונכסים בע"מ , פסקה 15 (26.4.2010); בר"ם 575/18 עיריית ירושלים נ' מימי דורון , פסקה 5 (30.1.2018)). בנסיבות העניין לא ראיתי לסטות מכלל זה. הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב לכך שטרם ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר צפוי לכלול את הנימוקים בדבר דחיית הבקשה לצירופו של משרד הפנים כמשיב. למותר לציין, כי דרכו של המבקש לערער על פסק הדין לכשיינתן פתוחה בפניו אם ימצא לנכון לעשות כן, וכל טענותיו שמורות לו להמשך. עוד יובהר כי בהחלטה זו איני נוקטת כל עמדה באשר לטענותיו של המבקש לגוף הדברים.

10.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.