בר"מ 2017/12 tar emeric נ. משרד הפנים

1.

המבקשים הגיעו בטיסה מרומניה לישראל בסוף חודש פברואר. לאחר תשאול שעברו בנמל התעופה בן-גוריון, החליט המשיב שלא לאשר את כניסתם לישראל, והם הושמו במתקן למסורבי הכניסה בנמל התעופה, שם הם שוהים עד שעה זאת. המבקשים הגישו עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים מרכז באמצעות בני משפחתם ליליאנה פריד (להלן: פריד ) וניקוליאי קוטיגה (להלן: קוטיגה ), שבה טענו כי הגיעו לישראל על מנת לאתר קרובת משפחה וכדי לבקר בארץ. בעתירה מתוקנת שהוגשה ביום 1.3.2012, נטען כי פריד ובן זוגה הזמינו את המבקשים לביקור בארץ, וכי הם ידאגו לכל צרכיהם של המבקשים בזמן שהותם וערבים לכך שהשלושה יעזבו בחזרה לרומניה לאחר שיסתיים ביקורם. פריד ציינה בעתירה המתוקנת כי ניתן לסמוך על הבטחה זו, שכן זו אינה הפעם הראשונה שבה מגיעים לישראל קרובי משפחתה, ובכל אחד מהמקרים בעבר – קרובי המשפחה עזבו את הארץ עם תום ביקורם כמובטח.

2.

בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז (כב' השופט א' יעקב ) דחה ביום 1.3.2012 את העתירה. נמצא כי העתירה שהוגשה על-ידי פריד לוקה בחוסר ניקיון כפיים שכן היא נמנעה מלציין שאחיה, שכניסתו לארץ אושרה בעקבות בקשתה, המשיך לשהות שלא כחוק בישראל שנים לאחר שחלף המועד שבו היה אמור לעזוב. לגופם של דברים, קבע בית המשפט כי החלטת המשיב בנדון אינה חורגת ממתחם הסבירות. כניסתם של המבקשים סורבה בשל חשש להשתקעות, חשש לעבודה שלא כחוק וחוסר אמצעי מחייה. בדו"ח התשאול שנערך למבקשים בנמל התעופה צוין כי ברשותם אין כסף בכלל, כולם מובטלים והם אינם יודעים מה ברצונם לעשות בישראל. כמו-כן, הוער כי הגרסאות שהציגו המבקשים לגבי מטרת ביקורם – בתשאול ובעתירה שהוגשה בשמם – אינן תואמות. לבקשת המבקשים, עיכב בית המשפט קמא את ביצוע פסק-דינו עד ליום 8.3.2012, וזאת לשם הגשת ערעור לבית משפט זה.

3.

ערעור כאמור טרם הוגש. אתמול פנו המבקשים בבקשה נוספת לבית המשפט קמא לעיכוב ביצוע פסק הדין. היום, דחה בית המשפט לעניינים מינהליים את הבקשה. מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים כי הדין מקנה להם שהות של 30 ימים להגשת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ומבקשים כי ביצוע פסק הדין יעוכב עד ליום 31.3.2012, הוא המועד האחרון להגשת ערעור כאמור. לדבריהם, לא עלה בידם להגיש את הערעור עד עתה בשל קושי לארגן את המסמכים הנדרשים כדי לבסס את סיכויי הערעור.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, ככלל, הגשת ערעור אינה מצדיקה עיכוב ביצוע פסק הדין. בנסיבות שלפנינו, טרם הוגש ערעור. אילו הלכנו לשיטת המבקשים, הרי שהיה עלינו לעכב ביצוע כל פסק דין עד לחלוף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. לא זהו המצב. נוכח הכלל בדבר ביצוע פסק דין במועדו, הנטל בבקשה לעיכוב ביצוע מוטל על כתפיו של המבקש לעכב את הביצוע. ככל שבעל דין שוקל לבקש את עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן לחובתו, עליו להחיש את צעדיו ולהגיש ערעור, או למצער – להגיש בקשה מנומקת ובה עיקרי הטענות שיועלו בערעור, כדי לאפשר לבית המשפט הדן בבקשה לבחון את סיכוייו הלכאוריים. בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, כמו גם בבקשת רשות הערעור דנן, לא העלו המבקשים – ולו ברמז – כיצד הם מתכוונים להשיג על פסק הדין של בית המשפט קמא. אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

5.

בבחינת למעלה מן הצורך, אוסיף כי לאחר שבחנתי את פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, ובהיעדר טיעון נגדי, לא מצאתי כי הוא מעורר על פניו קושי שמצדיק את עיכוב ביצועו. מדובר, כאמור, בעתירה נגד החלטת שר הפנים שלא להתיר את כניסתם של המבקשים לישראל. כפי שצוין לא אחת בפסיקתנו, מתחם שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים בנוגע למתן היתרי כניסה לישראל הוא רחב (עע"מ 7022/10 Mairead Maguire נ' משרד הפנים (לא פורסם, 4.10.2010)), והנסיבות הקונקרטיות המשמשות תשתית להפעלת שיקול דעת במקרה שלפנינו, כמפורט בפסק הדין קמא, אינן מגלות לכאורה עילה להתערבות. מובן כי אין באמור כדי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, אם יוגש. וככל שהערעור יתקבל לא תהיה מניעה ממתן סעד אפקטיבי, קרי התרת כניסתם של המבקשים לישראל.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.