בר"מ 202/13 יעקב קוגן נ. שר הפנים

1.

בפני בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 30.12.2012 (עת"מ 26599-11-12 השופט א' ביתן ). בית המשפט קמא דחה בקשה שהגישו יעקב קוגן ורופינה צוקמנובה (להלן: המבקשים ) למתן צו ביניים למניעת הרחקתה של המבקשת מישראל עד לסיום הדיון בעתירה שהגישו להסדרת מעמדה.

2.

המבקשת, ילידת 1984, גרושה ואם לילד בן שמונה, היא אזרחית רוסיה. היא נכנסה לישראל ביום 27.5.2012 באשרת תייר שניתנה לה לשלושה חודשים. ביום 12.7.2012 פנתה המבקשת ללשכת רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים (להלן: המשיב ) וביקשה לקבל מעמד בישראל כידועתו בציבור של אזרח ישראלי בשם אייל פלדמן (להלן: אייל ). לשם דיון בבקשה זו נקבע לשניים ראיון ביום 26.8.2012. בין לבין, ביום 2.8.2012 הוסבר למבקשת כי לא תוכל לצרף את בנה הקטין לבקשה משום שאינה נשואה לאייל. זמן קצר לאחר מכן, ביום 20.8.2012, פנה אייל וביקש לבטל את הראיון מבלי ליתן סיבה לכך.

3.

למחרת, ביום 21.8.2012, פנתה המבקשת למשרד הפנים (להלן: המשיב ) בבקשה לקבל מעמד בישראל מכוח נישואיה למבקש, שאף הוא אזרח ישראלי, לאחר שטענו כי נישאו בנישואי אל-סלבדור באותו יום ממש. למבקשים נקבע תור להגשת בקשתם ביום 28.8.2012. המבקשים הגיעו ביום זה ללשכת משרד הפנים באשקלון, ונערך להם ראיון בנוכחות בא-כוחם. ביום 30.8.2013 נשלחה למבקשים הודעה מטעם מרכזת מחלקת האשרות, במסגרתה נדחתה על הסף הבקשה שהגישו לקבלת מעמד. דחיית הבקשה נומקה בהתרשמות שההיכרות בין המבקשים היא שטחית, ועל כן הם אינם עומדים בדרישה שעניינה כנות הקשר בין בני הזוג.

4.

ביום 19.9.2012 הגישו המבקשים ערר על החלטת המשיב, בין השאר הם טענו כי המשיב סירב לקבל את בקשתם במעמד הגשתה, וזאת בניגוד לנהלים. הם הוסיפו וטענו כי בקשתם לא נבחנה בחפץ לב, דבר הניכר ממהירות הבדיקה – יומיים בלבד, וממילא גם לא נבחנה ביסודיות. ביום 4.11.2012 דחתה נציגת המשיב, סגנית מנהלת לשכת רשות האוכלוסין וההגירה באשקלון, את הערר. בהחלטה זו נקבע כי הערר לא העלה טעמים חדשים שבגינם יש לקבל את הבקשה, וכי המבקשים אינם מחזיקים בכל המסמכים הנדרשים לצורך קבלת מעמד בישראל, לרבות תעודת הנישואין שלהם, וכי אלה אף לא היו בידיהם במועד הגשת הבקשה. בנוסף, נקבע בהחלטה כי אף אם היו המסמכים הרלוונטיים בידיהם של המבקשים הרי שלנוכח ההתרשמות השלילית באשר לכנות הקשר ביניהם, לא היה במסמכים אלה כדי להוביל לקבלת הערר. כן נקבע שטענת המבקשים בדבר אי-קבלת בקשתם אינה נכונה – הבקשה התקבלה ביום 28.8.2012, וקבלה על תשלום אגרת הבקשה מוכיחה זאת. בסיכומו של דבר, נקבע בהחלטה כי הבקשה נבדקה בנפש חפצה, ביסודיות ובמהירות על מנת לתת מענה מהיר למבקשים.

5.

המבקשים עתרו לבית המשפט קמא בבקשה שיורה למשיב להסדיר את מעמדה של המבקשת לפי נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי (נוהל שמספרו 5.2.0008). בגדרה של עתירה זו הוגשה, כאמור, גם בקשה למתן צו ביניים למניעת הרחקתה של המבקשת מישראל עד להחלטה בעתירה. בית המשפט קמא דחה את הבקשה. הוא ציין כי, ככלל, בעת בחינת בקשתו של זר לקבל מעמד בישראל מכוח נישואיו לאזרח ישראלי, אסור למשרד הפנים להרחיק את המבקש עד שיסתיים הליך הבדיקה של כנות הקשר, אך הוסיף שהכלל צריך לחול רק במקרים הרגילים, שבהם אין נתונים מיוחדים המצביעים על בעייתיות בנישואים ושלא עולות בהם תמיהות משמעותיות וגלויות לעין בנוגע לכנות הקשר בין בני הזוג. בית המשפט קמא קבע כי המקרה דנן הוא מסוג המקרים המאפשרים גירוש מיידי, עוד בטרם בוצעו בירורים נוספים. בית המשפט קמא הצביע על כך שהמבקשת הגישה תוך 19 יום שתי בקשות שונות לקבלת מעמד בישראל. הוא הוסיף והדגיש כי הפרטים שמסרו המבקשים על המפגשים ביניהם ב-11 יום שבהם בילו יחד לפני שנישאו ועל הקשר האינטרנטי שבאמצעותו לכאורה הכירו לא שינו התרשמותו זו. בית המשפט קמא קבע כי אין עילה להתערב בהחלטתו של המשיב בעניינם של המבקשים, שהיא החלטה סבירה, וכי החלטה זו מצדיקה את הרחקתה המיידית של המבקשת מישראל.

6.

בבקשה שבפני טוענים המבקשים כי בית המשפט קמא שגה כאשר נמנע מלברר את טענותיהם כנגד המשיב, ובפרט כאשר לא דן בסירובו לתת להם להגיש את הבקשה להכיר בהם כבני זוג נשואים. עוד שגה בית המשפט קמא, לטענתם, בכך שקבע כעובדה כי בקשה כזו אכן הוגשה. המבקשים טוענים כי מחלקת האשרות של המשיב סירבה לאפשר להם להגיש את בקשתם (ביום 28.8.2012) להסדרת מעמדה של המבקשת, למרות שהם הודיעו באותו מעמד כי תעודת הנישואין שלהם תגיע תוך שבועיים. לשיטתם, התנהלות המשיב הייתה בניגוד לנוהל הכללי לקבלת בקשות בלשכות רשות האוכלוסין ולהגשת ערר על החלטות המתקבלות בלשכות (נוהל מספר 5.1.0001) המחייב את המשיב לקלוט בקשה לטיפול, גם בנסיבות שבהן ברור כי זו תדחה. המבקשים מוסיפים כי בשונה מהנהוג נערך להם שימוע ביום הגשת הבקשה. לשיטתם הדחייה המהירה של בקשתם היא הראייה לכך שזו נבחנה בשרירותיות וללא הפעלת שיקול דעת. לטענתם, כנות הקשר ביניהם כלל לא נבחנה.

7.

לגופו של עניין טוענים המבקשים כי הקשר ביניהם הוא אכן כן ואמיתי. לגרסתם, הם הכירו והתיידדו עוד בחודש מרץ 2012 בהתכתבות באתר המיועד למגזר הרוסי היהודי – המבקש הוא עולה מרוסיה ואילו המבקשת התעניינה בדת היהודית. במקביל לכך, כך נטען, ניהלה המבקשת קשר עם אייל, שאיתו היא חיה ברוסיה במשך שלוש שנים. המבקשת טוענת כי הגיעה לישראל כדי לנסות את הקשר בינה לבין אייל אך ניסיון זה לא צלח. לטענתה, הקשר בינה לבין המבקש נוצר על רקע הקשיים עם אייל, ובשיחות ביניהם נוצרה "כימיה יוצאת דופן". על רקע זה, היא סיימה את הקשר עם אייל ביום 10.8.2012, ועברה מיד להתגורר אצל המבקש. המבקשים הוסיפו וטענו כי הקשר החזק שנוצר ביניהם הוביל להחלטתם למסד אותו ביום 21.8.2012.

8.

ביום 8.1.2013 הוריתי על הגשת תשובה לבקשה למתן רשות ערעור, וכן הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על הרחקתה של המבקשת מישראל.

9.

בתגובה שהוגשה מטעם המשיב נטען כי דין הבקשה להידחות – בשים לב לשני השיקולים החלים על הדיון בה: סיכויי העתירה ומאזן הנוחות. ראשית, לטענתו, סיכויי העתירה נמוכים מאוד. המבקשים לא הגישו מסמכים המוכיחים את נישואיהם במועד בו הגישו את בקשתם ולכן זו לא יכלה להיקלט. זאת ועוד, לטענת המשיב, מן התעודה שהוגשה בסופו של דבר עולה כי השניים כלל לא היו נשואים בעת הגשת את הבקשה, וכי הבקשה נבחנה לגופה (כפי שמעידים הראיונות שנערכו עם המבקשים ועם בן זוגה הקודם של המבקשת), כך שדחיית הבקשה הייתה סבירה ומתבקשת. שנית, ובכל הנוגע למאזן הנוחות, המשיב סבור כי למבקשים לא ייגרם נזק, ולא כל שכן נזק בלתי הפיך, אם המבקשת תגורש מהארץ, זאת בשים לב לתקופה הקצרה שהיא שוהה כאן וכן ליחסיה קצרי המועד עם המבקש. המשיב מדגיש כי הותרתה של המבקשת בארץ פוגעת באינטרס הציבורי ועלולה להוות תמריץ להגשת בקשות סרק.

10.

לאחר שבחנתי את הדברים הגעתי לכלל דעה שדין הבקשה להידחות. ככל שהדברים נוגעים למאזן הנוחות, הרי שנוכח תקופת שהותה הקצרה של המבקשת בישראל, הרחקתה לא תגרום לשיבוש משמעותי באורחות חייה, ולא כל שכן למצב בלתי הפיך. אך לפני חודשים ספורים היא הגיעה לכאן כתיירת. בנסיבות אלה, לא מצאתי להידרש בפירוט לסיכויי העתירה, אם כי לפחות לכאורה אני סבורה שיש טעם בעמדת המשיב לפיה העיקרון המחייב אי-הרחקה של בן זוג מישראל לצורך בחינת כנותו של קשר זוגי עם אזרח או תושב ישראלי אינו ניתן להחלה באותו אופן על בקשה המוגשת בנסיבות חריגות ונדירות שבהן על פני הדברים יש מקום לחשוש לכנותה, כפי שהוסבר עוד ב בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים , פ"ד נג(2) 728, 783 (1999) . אכן, לזכותה של המבקשת עומדת העובדה שלא העלתה את הטענה בדבר קיומו של קשר זוגי בתגובה לנקיטת פעולות אכיפה נגדה. אולם, דומה שמקרה אשר בו מוגשת בקשה המבוססת על קשר זוגי אך ימים ספורים לאחר שהוגשה בקשה המבוססת על קשר זוגי אחר הוא, לפחות לכאורה, מקרה חריג.

11.

אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה ועל ביטולו של הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 8.1.2013. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.