בר"מ 2117/21 חקלאי כפר ביל"ו - אגודה שיתופית חקלאית נ. הוודעה המקומית לתכ

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 22.2.2021 (עמ"ן 39218-02-19, השופטת א' רבינוביץ ברון ). בית המשפט המחוזי דחה ברובם את הערעורים שהגישו המבקשות על החלטותיה של ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה (מחוז מרכז) (להלן: ועדת הערר או הוועדה ) מיום 22.12.2013 ומיום 31.12.2018.

2.

המבקשות הן בעלות זכויות במקרקעין הנמצאים באזור צומת ביל"ו אשר על חלקם בנוי "קאנטרי קלאב" (להלן: המקרקעין ). מקורו של ההליך באישורה של תכנית מח/145/ג שעניינה הקמת מערכת מחלפים בכביש 40 אשר חלה על המקרקעין (להלן: התכנית ). התכנית, שאושרה למתן תוקף ביום 21.7.2008, שינתה את ייעודם של המקרקעין מ"נופש וספורט" ל"דרך". לטענת המבקשות, נגרם להן נזק כתוצאה מהתכנית ועל כן הן זכאיות לפיצויים בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

3.

על רקע זה, הגישו המבקשות תביעות פיצויים לוועדה המקומית לתכנון ובניה גזר (להלן: הוועדה המקומית ), היא המשיבה 1. המבקשת 1 העמידה את תביעתה על סך של כ-5.2 מיליון שקלים והמבקשות 3-2 העמידו את תביעתן על סך של כ-5.7 מיליון שקלים. שתי התביעות נדחו על-ידי הוועדה המקומית ביום 15.7.2012, ועל כן הגישו המבקשות עררים לוועדת הערר.

4.

ביום 22.12.2013 ניתנה החלטה של ועדת הערר שהורתה, בין היתר, על מינויו של שמאי מייעץ שיקבע האם נגרמה פגיעה במקרקעין, ואם כן, יעריך את שווי הפגיעה בכל אחד מן העררים בנפרד. השמאי המייעץ ערך את התחשיב לפיצוי בעיקר על בסיס הפגיעה שעניינה שינוי הייעוד, ודחה את יתר טענותיהן של המבקשות בנוגע לפגיעה נוספת במקרקעין בגין רעש, פגיעה בפרטיות, זיהום אויר ועוד. השמאי המייעץ העריך את הפגיעה במקרקעין של המבקשת 1 בסך של כ-1,067,400 שקלים ואת הפגיעה במקרקעין של המבקשות 3-2 על סך של כ-646,000 שקלים. ביום 31.12.2018 קיבלה ועדת הערר את חוות דעתו של השמאי המייעץ ביחס לגובה הפיצוי ודחתה בעיקרם את העררים שהגישו המבקשות, שכללו טענות רבות כנגד חוות דעתו של השמאי המייעץ. הוועדה ביססה את הכרעתה על אמת המידה המצמצמת להתערבות בחוות דעתו של שמאי מייעץ. בהתאם לכך, הוועדה מצאה שאין מקום להתערב בקביעותיו, חוץ מאשר ביחס למחלוקת עובדתית אחת שבעניינה קבעה ועדת הערר כי נדרשת התייחסות משלימה של מומחה. לבסוף, ועדת הערר החליטה שלא לפסוק הוצאות לזכותן של המבקשות, בין השאר בשל הפער שבין התביעות המקוריות לסכום הפיצוי כפי שהוערך על-ידי השמאי המייעץ.

5.

המבקשות הגישו ערעורים על החלטותיה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי, והדיון בהם אוחד. בית המשפט המחוזי בחן את הטענות הרבות שהעלו המבקשות כנגד החלטתה של ועדת הערר, דחה את מרביתן, וציין שלא נפל פגם בהחלטה של ועדת הערר המצדיק את התערבותו. עם זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המבקשות בכל הנוגע לפגיעה בגין נזקי רעש הצפויים בעקבות התכנית וקבע כי בנושא זה יש להחזיר את הדיון לוועדת הערר, על מנת שזו תמנה מומחה בעניין ותיתן לאחר מכן החלטה משלימה. כמו כן קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המבקשות בעניין ההוצאות, בקבעו כי משעה שתביעותיהן נדחו במקור על-ידי הוועדה המקומית, ובעקבות הגשת העררים נקבע כי הן זכאיות לפיצוי – מן הראוי לפסוק הוצאות לזכותן.

6.

הבקשה שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשות חוזרות על הטענות שהעלו בערעוריהן לבית המשפט המחוזי, וטוענות כי היה מקום להתערב בחוות דעתו של השמאי המייעץ וזאת בשל כך שלשיטתן חוות דעתו מבוססת על שגיאות משפטיות ועובדתיות.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, אמת המידה החלה על הענקת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" היא מצמצמת. אמת מידה זו חלה ביתר שאת במקרים מהסוג דנן, כאשר נלקחת בחשבון המומחיות המיוחדת של השמאי המייעץ ושל ועדת הערר – הגורמים המקצועיים בעלי המומחיות להכריע בשאלות הנוגעות לפיצוי עקב נזק שנגרם מתכנית פוגעת (ראו: בר"ם 1856/18 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה , פסקה 7 (26.3.2018); בר"ם 3416/18 מדובוי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים , פסקה 11 (29.7.2018); בר"ם 6938/18 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה נ' סלונימסקי

(21.11.2018); בר"ם 3222/19 מצגר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - קריית טבעון , פסקה 11 (9.7.2020)). הבקשה דנן אינה עומדת באמות המידה האמורות ולפיכך אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור. למעשה, כלל לא נטען בה כי היא מעוררת שאלה עקרונית או חורגת מעניינן הקונקרטי של המבקשות.

8.

אשר על כן: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.