בר"מ 2139/15 בית חינוך עיוורים לבני ישראל ירושלים נ. מנהל הארנונה של עירי

לפניי בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ד' מינץ ) שדחה את ערעור המבקשת על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית ירושלים (להלן: ועדת הערר או הוועדה ) בעניין סיווג נכס לצורך חיוב בארנונה.

1.

המבקשת היא עמותה הפועלת בירושלים ומפעילה את "בית חינוך לעיוורים" – מוסד חינוך עירוני רשמי הפועל כבית ספר לחינוך מיוחד (להלן: בית הספר ). בתחומי בית הספר הקימה המבקשת מרכז ספורט (להלן: הנכס או מרכז הספורט ) הכולל אולם ספורט, חדר כושר ובריכת שחייה (להלן בהתאמה: אולם הספורט ; חדר הכושר ; בריכת השחייה או הבריכה ) . חדר הכושר ובריכת השחייה פתוחים לשימוש הציבור הרחב, כך שבני משפחותיהם של תלמידי בית הספר וכמו כן ציבור העיוורים ולקויי הראייה זכאים להשתמש בהם בחינם, והציבור הכללי שאינו לקוי ראייה יכול לעשות בהם שימוש בתשלום. עיריית ירושלים חייבה את המבקשת בארנונה בגין הנכס לשנות המס 2013-2012 לפי סיווג של "באולינג, חדרי כושר ואולמות המשמשים לפעילות ספורט" (להלן: סיווג לפעילות ספורט ). המבקשת הגישה השגות למשיב על החיוב, ואלה נדחו. משכך הגישה המבקשת ערר לוועדה. ביום 26.8.2014 קיבלה ועדת הערר את הערר בחלקו וקבעה כי יש לסווג את אולם הספורט כ"בתי ספר וגני ילדים" מכיוון שמהתשתית העובדתית שהביאה המבקשת, אשר לא נסתרה על ידי המשיב, עולה כי הפעילות העיקרית המבוצעת באולם הספורט היא של בית הספר. אשר לבריכת השחייה קבעה ועדת הערר כי הבריכה אינה חלק מהותי ומרכזי מבית הספר וכי השימוש שנעשה בה על ידי בית הספר הוא משני ביחס לשימוש שעושים בה מנויים שאינם נמנים על תלמידי בית הספר, ומשכך יש לסווגה בגדרי סיווג לפעילות ספורט. אשר לחדר הכושר נקבע כי הוא אינו חלק מבית הספר, ולא נפלה טעות בסיווגו. עוד נקבע כי אף שהמבקשת היא עמותה, ואף שלטענת המבקשת מטרת הפעלת חדר הכושר והבריכה היא שילוב אוכלוסיית העיוורים באוכלוסייה הכללית, אין מניעה לסווג את הנכס על פי השימוש שנעשה בו בפועל, סיווג לפעילות ספורט כאמור.

2.

המבקשת ערערה על החלטת הוועדה. בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ד' מינץ ) דחה ביום 18.2.2015 את הערעור וקבע כי השימוש שעושה המבקשת בבריכת השחייה ובחדר הכושר מצדיק את הסיווג שנקבע. עוד נדחתה טענת המבקשת שלפיה יש לסווג את בריכת השחייה וחדר הכושר כמתקנים רב-תכליתיים.

3.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טענה המבקשת כי ועדת הערר ובית המשפט לעניינים מינהליים שגו עת לא התייחסו לנסיבות הספציפיות המתקיימות בעניינה: היותה מלכ"ר והמטרה החברתית-ציבורית שבפתיחת מרכז הספורט לציבור הרחב. נטען כי מרכז הספורט בכללותו נבנה עבור בית הספר, עובדה מהותית שלא באה לידי ביטוי – לטענת המבקשת – בהחלטת ועדת הערר ובפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. עוד נטען כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים משקבע כי הבריכה אינה חלק מרכזי ומהותי מבית הספר, וזאת לעומת בית ספר ציבורי רגיל. לבסוף נטען כי השימוש המסחרי שנעשה בבריכה הוא הכרחי למימון המשך פעילות מרכז הספורט בכללותו – לרבות עבור תלמידי בית הספר – ומשכך קיימת זיקה בין בריכת השחייה לבין בית הספר. לטענת המבקשת, בית המשפט לעניינים מינהליים התעלם מזיקה זו ושגה בקביעת זהות המשתמשים בנכס.

4.

לאחר עיון בבקשה מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער על החלטות שעניינן סיווג נכס לצרכי ארנונה והחיובים הנובעים ממנה היא מצומצמת ( בר"ם 3811/14 כלוף נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב , פסקה 8 (5.3.2015)) . בפסיקתנו נקבע לא אחת כי שאלת סיווגו של נכס, כשלעצמה, אינה מצדיקה הענקת רשות ערעור לבית משפט זה (ראו למשל בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה , פסקה 7 (12.3.2012) ), ורשות כאמור תינתן רק במקרים אשר מעלים סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים לסכסוך או מקום שנוצר דפוס של פסיקות סותרות בבתי המשפט דלמטה (ראו: בר"ם 3617/12 רכבת ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה האזורית חוף הכרמל , פסקה 5 (16.7.2012) (להלן: עניין רכבת ישראל ); בר"ם 6518/11 מרכז לוינסקי נ' עיריית ת"א יפו , פסקה 6 (26.3.2012)). במקרה דנן, ועדת הערר ובית המשפט לעניינים מינהליים הכריעו, על סמך התשתית העובדתית שהציגו בפניהם הצדדים, מהו השימוש שנעשה במרכז הספורט על מתקניו השונים ומהו היקף השימוש במתקנים מצד תלמידי בית הספר מחד גיסא ומצד משתמשים חיצוניים מאידך גיסא. קביעות אלו הן יישום פרטני של הדין הקיים על נסיבות העניין, ויישום זה אינו מצדיק שמיעה נוספת ב"גלגול שלישי" (עניין רכבת ישראל , פסקה 5).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.