בר"מ 2223/19פלוני נ. רשות האוכלוסין וההגירה- משרד הפנים

1.

המבקשים הם אזרחי חוף השנהב, אשר הכירו בישראל ונישאו בשנת 2012. קודם לכן, הגישו המבקשים בקשות למקלט מדיני, וקיבלו בינתיים רישיונות ישיבה זמניים מסוג ב/1. בקשות המקלט נדחו בשנת 2008, אך המבקשים לא הורחקו נוכח מדיניות אי-ההרחקה שנהגה לגבי נתיני חוף השנהב, ורישיונותיהם הוארכו עד לשנת 2012. לאחר מכן, בשנת 2012, הגיש המבקש בקשה למעמד מכוח נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0038 "הטיפול בבקשה לעיכוב הרחקה/מתן מעמד זמני מטעמים רפואיים" (25.7.2011) (להלן: נוהל 2011 ). בקשתו נדחתה משנמצא כי מצבו אינו עולה כדי מקרה חירום רפואי כהגדרתו בחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, כנדרש על פי נוהל 2011. המבקש עתר נגד החלטה זו. אגב החלטה ליתן צו ארעי הציע בית המשפט למשיבה לקבל חוות דעת רפואית מתאימה ולבחון על בסיסה – בהתאם לקבוע בנוהל –

אם מצב עינו של המבקש אינו מקים מצב חירום רפואי כאמור. בהמשך לכך הסכימה המשיבה, לפנים משורת הדין, לבחון פעם נוספת את עניינו של המבקש ולקבל לשם כך חוות דעת רפואית מתאימה. בהמשך לכך נמחקה העתירה (עת"ם (מנהליים י-ם) 32302-12-12 פטריס נ' משרד הפנים (9.1.2013)).

2.

במהלך השנים 2014-2013 נאספו המסמכים הרפואיים בעניינו של המבקש אצל המשיבה, ובהם חוות דעת של פרופ' מעין, שלפיה המבקש סובל מבעיות רפואיות ניכרות והרחקתו מהטיפולים שהוא מקבל תסכן את חייו (להלן: חוות הדעת הראשונה ). צוין שם כי לאחר שיתייצב מצבו ויתברר מקור הבעיות ניתן יהיה להרחיקו. בהתבסס על חוות הדעת, החליטה המשיבה להאריך את רישיונות המבקשים עד ליום 5.4.2015. בחלוף המועד האמור, ביום 27.8.2015, הגישו המבקשים בקשה נוספת להארכת רישיונותיהם, אך זו נדחתה ביום 24.9.2015 שכן מצב המבקש אינו עולה כדי מצב חירום רפואי. המבקשים הגישו ערר פנימי בצירוף חוות דעת מטעמם, אך גם זה נדחה, לאחר שבחוות דעת רפואית נוספת בעניינו של המבקש מאת פרופ' ספדי (להלן: חוות הדעת השנייה ) צוין כי מצבו הרפואי של המבקש הוא כרוני ללא החלמה אך עם יכולות ייצוב עם טיפול, ולכן ניתן להטיסו.

להשלמת התמונה, יצוין כי ביני לביני, בשנת 2013 הורשע המבקש בגין נהיגה ללא רישיון נהיגה, והוצא נגדו צו משמורת וצו הרחקה – והוא שוחרר בתנאים מגבילים. בשנת 2014 נעצר העורר פעם נוספת על ידי יחידת האכיפה של המשיב והוצא נגדו צו משמורת וצו הרחקה. לאחר שהובא לפני בית הדין למשמורת שוחרר בתנאים מגבילים, וניתן לו רישיון מסוג 2(א)(5).

3.

המבקשים עררו על החלטת המשיבה. בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952 (להלן: בית הדין ) (כב' הדיין מ' דורפמן ) דחה את הערר ביום 26.9.2017. בית הדין קבע כי יש לדחות את טענות המבקשים בדבר הפגם שנפל בחוות הדעת השנייה משום שלא התבססה על מסמכים עדכניים. זאת, שכן המבקשים בחרו להציג בפני המשיבה תשתית חסרה – על אף חובתם להציג תשתית מלאה – כאשר השמיטו מסמכים עדכניים הנוגעים למצב לחץ הדם ועיניו של המבקש. עוד התקבלה עמדת המשיב כי כל עוד מצבו הרפואי של המבקש אינו בא בגדרי הנוהל, אין חובה לבחון את טיב הטיפול הרפואי שלו יזכה המבקש במדינת מוצאו; וכי מצבו הרפואי כשלעצמו אינו טעם הומניטרי חריג המצדיק מתן מעמד.

4.

המבקשים ערערו על פסק הדין. בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם ) דחה את הערעור ביום 24.2.2019. נקבע כי מצבו הרפואי של המבקש אינו עולה כדי מצב חירום רפואי במובנו בנוהל בגרסתו העדכנית משנת 2014 (להלן: נוהל 2014 ); כי לעניין זה לא נפל כל פגם בחוות הדעת השנייה שעליה הסתמכה המשיבה; וכי חרף מורכבות מצבו הרפואי של המבקש, גם הוא עצמו לא טוען כי יש מניעה להטיסו. בית המשפט דחה את טענותיהם הנוספות של המבקשים, וביניהן גם את הטענה שלפיה היה להכריע בבקשתם מיום 27.8.2015 על פי נוהל 2011 ולא נוהל 2014, שכן יש לראותה כהמשך של הבקשה הראשונה שהוכרעה על פי נוהל 2011. בתמצית, נקבע כי מעצם המאטריה שבה עסקינן – בקשה למתן מעמד זמני או עיכוב הרחקה מחמת מצב חירום רפואי – מדובר בסוגייה שיש לבחון באופן עתי, בהתאם לנוהל התקף באותו מועד; וכי בנסיבות העניין לא נפל כל פגם בכך שעניינו של המבקש הוכרע לפי נוהל 2014. זאת, בין היתר משום שהבקשה נושא ההליך הוגשה לאחר כניסת נוהל 2014 לתוקף, ולאחר שפקע תוקף הרישיון שניתן למבקש בגין בקשתו הקודמת. על כך הוסיף בית המשפט, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אף אם הבקשה הייתה נבחנת לפי נוהל 2011 דינה היה להידחות, שכן עניינו של המבקש אינו בבחינת מצב חירום רפואי כהגדרתו בנוהל בשתי גרסאותיו. משכך, לא ההתייחסות לחולים כרוניים שנוספה רק בנוהל 2014 היא שהכריעה את הכף בעניינו של המבקש, ומכאן כי אין שוני רלוונטי לעניינו בין שני הנהלים. לבסוף נדחתה טענת המבקש כי הייתה על המשיבה חובה לבחון את טיב הטיפול הרפואי שלו יזכה במדינת המוצא; וכי ממילא, הואיל והמבקש לא הציג ולו תשתית ראשונית בעניין זה, לא היה על המשיב לעשות כן גם בעניינו הפרטני של המבקש. בהקשר זה יצוין כי בית המשפט דחה את ניסיונו של המבקש לצרף מסמך מעין זה לראשונה לערעור, מבלי להגיש בקשה להוספת ראיה, תוך שציין כי גם נוכח תוכנו של המסמך אין בו כדי לשנות את התמונה.

בצד האמור, ובהסכמת המשיבה, נקבע כי המבקש רשאי להגיש עד ליום 28.3.2019 בקשה לוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים ולהעלות לפניה את מכלול טענותיו ביחס למצבו הרפואי.

5.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי, שבצידה הוגשה בקשה לצו ביניים שלפיו לא ינקוט המשיב פעולות אכיפה נגד המבקשים עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם. טענות המבקשים נחלקו לשני ראשים – שאלת הנוהל שלפיו היה על המשיבה להכריע בבקשה – אם לפי נוהל 2011, אם לפי נוהל 2014; וטענות באשר למצבו הרפואי הקונקרטי של המבקש. לגופם של דברים חוזרים המבקשים על עיקרי טענותיהם בערעור ובהן כי עניינם צריך היה להיות מוכרע לפי נוהל 2011, בין היתר משום שיש לראות בבקשה המאוחרת חלק מרצף הטיפול בבקשה קיימת, אשר בפעם הראשונה – שהוכרעה לפי נוהל 2011 – הוכרעה בחיוב; עוד נטען כי בהתאם לבג"ץ 5665/05 פלונים נ' שר הפנים (25.9.2007) חלה על המשיבה חובה להיוועץ באשר לטיפול שיינתן במדינת המוצא; וכי חובה זו עוגנה בנוהל 2011 –

להבדיל מנוהל 2014 – שעל פיו הייתה אמורה להיות מוכרעת בקשת המבקש.

באשר למצבו הרפואי של המבקש, נטען בעיקרם של דברים כי המבקש סובל מבעיות רפואיות מסכנות חיים, וכי מצבו הרפואי לא השתפר מאז קיבל רישיון זמני בגין מצבו במסגרת בקשתו שנענתה בחיוב; וכי גישת המשיבה שלפיה אין במצבו כחולה כרוני כדי להצדיק מתן מעמד זמני מצויה רק בנוהל 2014, ולא בנוהל 2011 הרלוונטי לעניינו.

לבסוף, באשר למסלול ההומניטארי, נטען כי למשיבה שיקול דעת רחב ביותר בגדרו, בניגוד למתחם שיקול הדעת הצר יותר בנוגע לנוהל. לפיכך, המבקשים מציינים כי "אינם מקבלים" את הסעד החלופי – כלשונם – שנתן בית המשפט המחוזי.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה ליתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטה של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על החלטה של בית הדין היא מצמצמת, בשים לב לאופיו של בית הדין ולמידת מקצועיותו ומומחיותו ( בר"ם 8338/17 אסטגוי נ' משרד הפנים , פסקה 7 (19.11.2017 ) (להלן: עניין אסטגוי ); בר"ם 3253/16 פיאלקו נ' משרד הפנים , פסקה 4 (5.5.2016)). זאת, הגם שייתכנו נסיבות מיוחדות שבהן ייעתר בית המשפט לבקשה, אף מקום שבו אין היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית (בר"ם 4497/17 זולואגה נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 6 (19.11.2017)). לא מצאתי כי יש הצדקה להיעתר לבקשה, בהתאם לאמת המידה האמורה, על אף מצבו הרפואי המורכב של המבקש. טענות המבקש כולן, לרבות טענותיו בדבר הנוהל החל בעניינו מכוונות עצמן – הלכה למעשה – לנסיבות עניינו הפרטני וליישום הדין בגדרן. ממילא, נוכח קביעת בית המשפט לעניינים מינהליים כי גם על פי נוהל 2011 דין בקשתו להידחות שכן אינו מצוי במצב חירום רפואי כהגדרתו בחוק זכויות החולה, לא מצאתי כי יש בטענות אלו כדי להצדיק מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" (עניין אסטגוי , פסקה 7). זאת ועוד, ומבלי להקל ראש בנסיבותיו האישיות של המבקש ומצבו הרפואי, לא מצאתי כי באלו יש כדי לשנות ממסקנתי האמורה. זאת, בין היתר, נוכח האפשרות שניתנה לו להביא את עניינו לפני הוועדה הבינמשרדית ההומניטארית.

בקשת הרשות לערער נדחית אפוא, ומאליה נדחית הבקשה לצו ביניים. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.