בר"מ 2271/10 משה אברהם נ. ועדה מקומית לתכנון ולבניה מחוז תל אביב

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין) אשר דחה את בקשת המשיבים ליתן צו ביניים המורה למשיבים 7-1 לאכוף את דיני התכנון והבנייה ולהתלות את היתרי הבנייה שניתנו למשיבים 10-8 עד לקיום ההסדרים הקבועים בהם.

1.

ביתם של המבקשים שוכן בסמוך למגרש שעליו מתבצעות עבודות הריסה ובנייה על-ידי המשיבים 10-8. המבקשים טענו לפני בית המשפט המחוזי כי עבודות אלה, המתבצעות – לשיטתם – בניגוד לתנאים בהיתרי הבנייה שניתנו למשיבים אלה, פוגעות באופן בלתי הפיך בבניין מגוריהם ומסכנות את חייהם. משכך, הגישו המבקשים לבית המשפט לעניינים מינהליים עתירה מינהלית, שבגדרה עתרו לכך שבית המשפט יורה למשיבים 7-1 לאכוף את תנאי היתרי הבנייה הקיימים. עוד עתרו המבקשים לקבלת צו ביניים שיורה למשיבים 7-1 כי יפעלו לקיום תנאי ההיתרים, כי יושב לקדמותו מצב הבית שנפגע בטרם יימשכו עבודות הבנייה וההריסה בשטח; וכי בית המשפט יורה למשיבים

10-8 להפסיק את ביצוע העבודות עד לתיקון בית המבקשים.

2.

בית המשפט קמא דחה כאמור את הבקשה בקובעו כי הסעד המבוקש זהה לסעד המתבקש בעתירה עצמה; כי סעד זה הוא בבחינת צו עשה, שבית המשפט יימנע ברגיל מלתיתו; כי המשיבים 7-1 ביצעו את המוטל עליהם בכל הנוגע לפיקוח על עבודות הבנייה; וכי הנזקים שנגרמו למבקשים – לפי טענתם – ניתנים לשיפוי במסגרת פוליסת הביטוח שאותה התחייבו היזמים להפקיד עובר לתחילת הבנייה.

להחלטה זו מופנית הבקשה שלפניי.

3.

בבקשתם טוענים המבקשים כי חרף הסכנה הטמונה בעבודות לחייהם ולביתם, נקבע הדיון בעתירתם רק ליום 3.5.10, זאת מבלי להציב כל מגבלה על המשך העבודות. עוד הם טוענים כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, סעד הביניים המבוקש בעניינם אינו אלא חלק קטן מזה המבוקש בעתירה עצמה, וכי בקשתם אינה באה לשנות מצב קיים כי אם לקיים את המגבלות שנקבעו בהיתרים שניתנו. עוד מוסיפים המבקשים כי המשיבים 3-1 לא אכפו את היתרי הבניה שניתנו ופעלו תוך "עצימת עיניים" להפרת תנאיהם על-ידי המשיבים 10-8. לשיטת המבקשים, אם יימשכו העבודות – ירוקנו היתרי הבנייה מכל תוכן, שכן הדבר יוביל למצב בלתי הפיך. לבסוף, חותמים המבקשים כי על כף המאזניים עומדים זה לצד זה חייהם ובטיחותם אל מול רווחתם הכלכלית של יזמי הפרויקט, ובמצב דברים זה, יש ליתן את הבכורה לזכותם לחיות בבטיחות בביתם.

4.

בקשתם של המבקשים נסמכת על טענתם כי המשיבים 10-8 מבצעים את עבודתם בשטח בחריגה מתנאי ההיתר. טענת המבקשים בדבר החובה לתקן את ביתם לפני המשך ביצוע העבודות מבוססת על פרשנות תנאי אחד מתנאי ההיתר. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבים שלפיה המבקשים קראו את הסייג הקבוע בהיתרי הבנייה באופן שגוי וכי כל שנאמר בו הוא כי הפקדת הפוליסה (ולא תיקון הבניין) תיעשה עובר לביצוע העבודות. בנפרד מן האמור, הצהירו המשיבים 1- 3 כי הם פועלים לאכיפת דיני התכנון והבנייה וציינו כי המשיבים 8- 10 פועלים בגדרם של ההיתרים שניתנו להם.

5.

לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. באשר לפרשנות התנאי בהיתר, ומבלי לקבוע מסמרות, אציין כי סיכויי העתירה אינם בולטים, כפי שעולה מהחלטתו ומהנמקתו של בית המשפט המחוזי. מאזן הנוחות – שהוא כידוע אבן הבוחן המרכזית –

אף הוא אינו נוטה לטובת המבקשים. בשלב זה, וקודם שתינתן הכרעה בעתירה, לא ניתן לקבוע כי ישנה חריגה מהיתרי הבנייה וכי הועדה המקומית נמנעת מפיקוח ואכיפה ככל שהדבר נדרש. בצד האמור, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ככל שנגרמו וייגרמו למבקשים נזקים כתוצאה מן הבנייה, הרי שנזקם ניתן לשיפוי ביחסים עם היזמים מכוחה של פוליסת הביטוח שאותה הפקידו האחרונים בהתאם לדרישת הועדה המקומית עובר לתחילת הבנייה. פוליסה זו, המתווספת לפיקוחם של המשיבים 3-1 על אופן וחוקיות ביצוע העבודות, משמיטה את הקרקע מתחת לטענתם של המבקשים כי המשך העבודות יסב להם נזק בלתי הפיך. טענתם של המבקשים כי המשך העבודות מסכן את חייהם הינה סתמית וכוללנית. ככל שתהיה חריגה מן ההיתרים, חזקה על המשיבים 1 – 3 שינקטו בהליכים המתחייבים, כפי שהצהירו.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית איפוא בהיעדר עילה. משלא נתבקשה תגובה - אין צו להוצאות.