בר"מ 2276/17סופר קופיקס בע"מ נ. עיריית תל אביב

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 8.3.2017 (עת"ם 54070-02-17, סגן הנשיא ק' ורדי ). בהחלטה זו דחה בית המשפט המחוזי בקשה לעכב את ביצוע הריסתה של "רמפה" המשמשת בית עסק בתל אביב-יפו.

2.המבקשת מפעילה "סופרמרקט" ברחוב בן-יהודה בתל אביב-יפו. בסמוך למבנה, על המדרכה, הקימה המבקשת רמפה לצורך הנגשתו של בית העסק לבעלי מוגבלויות. ביום 9.10.2016 מסרה המשיבה, עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה ), למבקשת דו"ח התראה שבו זו נדרשה לסלק את הרמפה מאחר שהוקמה ללא היתר על שטח ציבורי לפי חוק העזר לתל אביב יפו (שמירת הסדר והניקיון), התש"ם-1980 (להלן: חוק העזר העירוני ).

3.המבקשת הגישה עתירה מינהלית נגד הדרישה לסלק את הרמפה, ובצדה בקשה לצו ביניים שעניינה עיכוב החלטת העירייה בעניין עד להכרעה בעתירה. בבקשה נטען כי בניית הרמפה נדרשה על-ידי העירייה על-מנת להתאים את בית העסק לבעלי מוגבלויות בהתאם להוראות דין שונות. כמו כן, נטען כי מאחר שהבנייה משמשת בית עסק, היה על העירייה לדרוש את הסרתה מכוח חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים ) ולחלופין מכוח דיני התכנון והבניה, ובכל מקרה לא לפי חוק העזר העירוני.

4.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לצו ביניים. בהחלטה נקבע כי סיכויי העתירה נמוכים ביותר, וכי גם מאזן הנוחות לא מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת בנתה את הרמפה בשטח ציבורי ללא היתר כדין, ורק בדיעבד פנתה לקבל אישור לכך מהעירייה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי מדובר "בעשיית דין עצמי", וכי אין מקום להמשך קיומו של צו ביניים "שיאפשר ל'חוטא' לצאת 'נשכר'" (פסקה 11 להחלטה). בית המשפט המחוזי אף קבע כי העירייה זכאית לנקוט בכל דרך שתבחר להסרת המפגע. באשר לטענה כי הקמת הרמפה נדרשה על-ידי העירייה, קבע בית המשפט המחוזי כי כל שדרשה העירייה הוא עמידה בתנאים הקבועים בחוק רישוי עסקים. אכן, אחד התנאים שיש לעמוד בהם, כך נקבע, הוא מציאת פתרון נגישות לבעלי מוגבלויות, אולם פתרון זה צריך להיות מאושר על-ידי הגורמים המקצועיים בעירייה ולעמוד בדרישות הדין האחרות. מכל מקום, כך נקבע, "חל איסור מוחלט על בניה בשטח ציבורי תוך קביעת עובדות בשטח" (פסקה 10 להחלטה).

5.הבקשה דנן נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקשת חוזרת על הטענות שהעלתה בבית המשפט המחוזי, תוך התמקדות בטענה כי סירובה של העירייה לאשר את הרמפה נוגדת הוראות דין המחייבות בתי עסק לערוך התאמות לצורך נגישות של בעלי מוגבלויות.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובה.

7.כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות הנסבות על סעדים זמניים, ובכלל זה צו ביניים (ראו: בר"ם 7480/15 אבו ליל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה , פסקה 11 (18.11.2015); בר"ם 8820/16 שפיר נ' אלוני , פסקה 8 (6.12.2016)). בנסיבות המקרה דנן לא ראיתי מקום לסטות מכלל זה. החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומפורטת והמבקשת לא הצביעה על טעמים טובים להתערב בה. בעיקר לא התרשמתי שמאזן הנוחות נוטה לטובתה בשים לב לכך שהרמפה הוקמה על שטח ציבורי ללא היתר וללא תיאום מוקדם עם העירייה. בהתחשב בעובדות אלה, קיים קושי של ממש בהעלאת טענה בדבר שימור המצב הקיים (ראו למשל: בר"ם 880/14 חניון הככר עפ-אר בע"מ נ' עיריית תל אביב , פסקה 4 (4.2.2014); בר"ם 1133/11

חברת פגי רום בע"מ נ' מדינת ישראל – עיריית תל אביב , פסקה 6 (31.12.2011)), מה גם שהרמפה עלולה ליצור מפגע ומכשול ברחוב. בנסיבות דנן, לצורך הכרעה בבקשה זו אינני נדרשת לשאלה מהו האפיק הסטטוטורי הראוי להוצאת הדרישה להסרת המפגע. די בכך כדי לדחות את הבקשה. אין בכך כדי לגרוע במאומה מן החשיבות הנודעת לנקיטת צעדים להבטחת נגישות לעסקים לבעלי מוגבלויות, במסגרת הדין.

8.סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.