בר"מ 2323/22איסתא נכסים בע"מ נ. מנהל הארנונה בעירית תל אביב יפו

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 20.2.2022 (עמ"ן 10736-03-21, השופטת א' נחליאלי חיאט ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר ) מיום 28.10.2020.

2.

מקורו של ההליך שבפני במחלוקת בין הצדדים על סיווג הארנונה של נכס בתחום השיפוט של העיר תל אביב-יפו, שבו מחזיקות החברות המבקשות ואשר משמש כחניון תת-קרקעי בשטח כולל של 1,932 מ"ר. ליתר דיוק, המחלוקת בהליך דנן נסבה על חלק מהחניון בשטח של 1,316 מ"ר (להלן: החניון שבמחלוקת ).

3.

בעבר חויב החניון כולו בארנונה על-פי הסיווג "בנין המשמש לחניית רכב ללא תשלום (סמל 765) והמוחזק ביחד עם בנין שאינו משמש למגורים" (להלן: חניון רכב ללא תשלום ). ביום 21.6.2018 ערכו נציגיו של מנהל הארנונה בעירייה, הוא המשיב, ביקורת במקום ובה מצאו כי חלק מהנכס משמש לחניית כלי הרכב של עובדי המבקשות, אך חלקו האחר (החניון שבמחלוקת) משמש לחנייה של כלי רכב המיועדים למכירה ואשר עתידים להיות מוצגים באולם תצוגה הממוקם באותו הבניין שתי קומות מעל החניון, ומצוי אף הוא בבעלותן של המבקשות. לפיכך, שונה סיווגו של הנכס ל"בנינים שאינם משמשים למגורים, לרבות משרדים שירותים ומסחר". בהמשך לכך, המשיב שלח למבקשות דרישת תשלום בהתאם לסיווג החדש.

4.

המבקשות הגישו השגה על חיוב הארנונה החדש שלהן, וזו נדחתה בהחלטת המשיב. על כך הגישו המבקשות ערר, ובו טענו כי לא היה מקום לשנות את סיווגו של החניון שבמחלוקת לצרכי ארנונה. המבקשות טענו בין היתר כי כלי הרכב החונים אינם מוצעים למכירה, אלא ממתינים לטיפול במוסך, ורק לאחר מכן הם מועברים לאולם התצוגה. המבקשות הדגישו כי לקוחות המעוניינים לרכוש כלי רכב כלל אינם מבקרים בחניון, ואלה מוצעים להם רק באולם התצוגה. מנגד, המשיב טען כי המבקשות משתמשות בחניון שבמחלוקת גם לצורך חנייה של כלי רכב המשמשים לנסיעות הדגמה, שהן חלק בלתי-נפרד מהפעילות המסחרית שלהן. המשיב הוסיף וטען כי כלי הרכב החונים בו הם חלק מהמלאי העסקי של המבקשות ולמעשה מיועדים למכירה.

5.

ועדת הערר דחתה את הערר, בקבעה כי השימוש העיקרי שנעשה בחניון שבמחלוקת הוא החזקת כלי הרכב לקראת הליך הטיפול המוסך, וכי שלב זה הוא חלק מהותי ובלתי נפרד מפעילותן המסחרית והעסקית של המבקשות. הוועדה הוסיפה וציינה כי החזקתם של כלי הרכב האמורים בחניון אינה מסייעת לפתרון של מצוקת החניה בעיר, שהיא אחד הטעמים שהובילו לקביעת תעריף נמוך לסיווג של חניון רכב ללא תשלום.

6.

בשלב זה, הגישו המבקשות ערעור על החלטתה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי. המבקשות טענו כי הסיווג של חניון רכב ללא תשלום אינו תלוי בשאלה אם הוא מקל על מצוקת החנייה בעיר. עוד נטען כי הסיווג של "בנינים שאינם משמשים למגורים, לרבות משרדים שירותים ומסחר" הוא סיווג שיורי, וכי בהינתן סיווג ספציפי מתאים אחר – במקרה דנן, חניון רכב ללא תשלום – יש להשתמש בו. מנגד, המשיב סמך את ידו על החלטת הוועדה.

7.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. במישור העקרוני קבע בית המשפט המחוזי כי היקף התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטותיה של ועדת הערר הוא מצומצם ביותר, ובפרט כאשר ההכרעה ממוקדת בעניין עובדתי. בהמשך לכך, לגוף הדברים, קבע בית המשפט המחוזי כי מסקנותיה של ועדת הערר מעוגנות בחומר הראייתי שהוצג לה וכי בהתאם להלכה הפסוקה, המבחן העיקרי לסיווג לצרכי ארנונה הוא מבחן השימוש שנעשה בנכס בפועל. בהקשר זה, כך נקבע, ועדת הערר מצאה כי השימוש בחניון שבמחלוקת הוא חלק מהותי ובלתי-נפרד מהפעילות העסקית של המבקשות. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי העובדה שהמשיב נתן דעתו לשימוש שעושה המשיבה בחלקו האחר של החניון והותיר את סיווגו כחניון רכב ללא תשלום, מחזקת את הרושם כי קביעת הוועדה היא סבירה ומעוגנת היטב בתשתית ראייתית.

8.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

המבקשות טוענות כי ביסוד הדברים ניצבת שאלה עקרונית בנוגע לפרשנות הוראות הדין הרלוונטיות, החורגת מנסיבות העניין הקונקרטיות ומצדיקה מתן רשות ערעור. בעיקרו של דבר המבקשות חוזרות על עיקרי טענותיהן לעניין סיווגו של החניון שבמחלוקת, וטוענות כי המדיניות החדשה של העירייה נשענת על הבנה שגויה של הדין ואינה מבחינה כנדרש בין חניון בתשלום לבין חניון שאינו בתשלום. עוד טוענות המבקשות כי הסיווג של "חניון רכב ללא תשלום" נקבע על-פי סוג הנכס, השימוש בו והעובדה שאינו כרוך בתשלום, וזאת ללא כל תלות בהגשמת התכלית של פתרון מצוקת החניה בעיר. המבקשות מוסיפות ומציינות כי סיווגו הנוכחי של החניון שבמחלוקת מביא לידי כך שתשלום הארנונה בגינו גבוה פי שלושה מדמי השכירות, באופן חריג המהווה לשיטתן הפקעה שלו הלכה למעשה.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים שדן בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, בשאלות שהן יישומיות באופיין, היא מצמצמת . בהתאם לכך,

ברגיל, שאלת סיווגו של נכס לצרכי ארנונה איננה מקימה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: בר"ם 6654/21 מנהל ארנונה של עיריית ירושלים נ' חברת ראסם זממירי בע"מ , פסקה 6 (20.10.2021) ; בר"ם 7894/21 נצב"א אחזקות 1995 בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית טירת הכרמל , פסקה 9 (22.11.2021)).

לא שוכנעתי כי המקרה דנן בא בגדרי אמת המידה האמורה. למרות ניסיונן של המבקשות לשוות לטענותיהן כסות עקרונית, הבקשה נטועה היטב בנסיבותיהן הפרטניות ונסבה בעיקרה על מאפייני הנכס המסוים והשימוש בו. כמו כן, לא התרשמתי כי נגרם למבקשות עיוות דין . הדברים אמורים ביתר שאת לנוכח העובדה שבית משפט זה דחה לא אחת בקשות רשות ערעור שהוגשו בנסיבות דומות במהותן (ראו: בר"ם 7280/11 קל אוטו פרוייקטים נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב (2.11.2011); בר"ם 4436/18 דומיקאר בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (28.8.2018)).

10.

סוף דבר: ה בקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.