בר"מ 2324-23 בר"מ 2324-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 27.2.2023 (עמ"ן 32484-02-23, השופט ר' וינוגרד). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: בית הדין לעררים ו-חוק הכניסה לישראל) מיום 7.2.2023 (ערר 3970-22, הדיין י' ברדא).

2.המבקשים הם בני זוג שנישאו בשנת 1999. המבקש 1 (להלן: המבקש) הוא תושב האזור, ואילו המבקשת 2 היא אזרחית ישראלית. בתמצית יצוין כי בשנת 2000 הם הגישו בקשה לאיחוד משפחות, ועל בסיסה קיבל המבקש, בכפוף להחלטות שונות שהתקבלו, רישיונות ישיבה בישראל מסוג א/5. בשנת 2007 בוטל רישיון הישיבה שבו החזיק המבקש בשל חשד למעורבותו בפלילים ואולם הוא המשיך לשהות בישראל ללא היתר. בהמשך, ובעקבות בקשה חדשה שהגישו המבקשים, רישיונו של המבקש חודש בשנת 2015, בכפוף להתחייבותו להימנע ממעורבות נוספת בפלילים. רישיון זה הוארך מעת לעת. כמפורט להלן, הבקשה שבפני נסבה על החלטה מאוחרת של רשות האוכלוסין וההגירה, היא המשיבה, שלא לחדש את תוקפו של רישיון זה.

3.ברקעה של הבקשה עומד כתב אישום שהוגש נגד המבקש לבית משפט השלום בפתח תקוה ביום 10.5.2022. כתב האישום ייחס לו עבירה של הסעת שוהה בלתי חוקי בישראל לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל (ת"פ 20444-05-22). עוד קודם לסיומו של ההליך הפלילי, ביום 30.8.2022, לאחר שניתנה למבקש הודעה מוקדמת על כך ונערך לו שימוע, החליטה המשיבה שלא לחדש את רישיונו נוכח החשדות המיוחסים לו, וזה פקע ביום 10.9.2022. במקביל, נמשך ההליך הפלילי ובו הודה לבסוף המבקש במיוחס לו. לצד זאת, המבקש טען בהליך זה כי יש לבטל את הרשעתו נוכח הפגיעה שנגרמה לו כבר כתוצאה מאי-חידוש רישיון הישיבה שלו. ביום 28.9.2022 בית משפט השלום קיבל את עמדת המבקש, בקבעו כי נוכח אי-חידוש הרישיון והשלכותיו על שהייתו בישראל, מתקיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן המאפשרות את ביטול הרשעתו. זאת, בכפוף לחתימה על התחייבות על סך 10,000 שקלים למשך שנה לבל יעבור המבקש עבירה לפי חוק הכניסה לישראל (השופטת א' דניאלי).

4.ביום 6.10.2022 הגישו המבקשים ערר לבית הדין לעררים שכוון נגד החלטת המשיבה שלא לחדש את רישיונו של המבקש. במסגרת הערר טענו המבקשים, בין היתר, כי בקבלת ההחלטה יש לתת משקל לכך שההליך הפלילי הסתיים ללא הרשעה. מנגד, המשיבה עמדה על כך שההחלטה בעניינו של המבקש התקבלה על יסוד מעורבותו החוזרת בפלילים. לצד זאת, המשיבה ציינה כי במהלך בירור הערר הודיעה המשטרה על הסרת התנגדותה למתן רישיון ישיבה למבקש, וכי בנסיבות אלו על המבקשים להגיש בקשה חדשה לאיחוד משפחות. בהתאם, נטען כי הערר התייתר ויש להורות על מחיקתו.

5.ביום 7.2.2023, לאחר שקיים דיון בערר, קיבל בית הדין לעררים את עמדת המשיבה והורה על מחיקת הערר. בעשותו כן, ציין בית הדין לעררים, בין היתר, כי הרשעתו של המבקש בוטלה בשל ההשלכות הנוגעות לאי-חידוש רישיונו בישראל. על כן, כך נקבע, בקשתו כעת שומטת למעשה את הקרקע מתחת להצדקה שעמדה בבסיס ביטול ההרשעה. עוד קבע בית הדין לעררים כי החלטת המשיבה שלא להאריך את רישיונו של המבקש היא החלטה סבירה ומבוססת, והדגיש כי האפשרות להגיש בקשה מחודשת פתוחה בפני המבקשים.

6.על החלטה זו של בית הדין לעררים הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשים שבו וטענו כי נוכח ביטול ההרשעה אין מקום לראות במיוחס למבקש עילה לאי-חידוש רישיונו. כאמור בפתח הדברים, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי הבהיר כי אי-הרשעה אינה שקולה לזיכוי, וכי עצם הודאתו של המבקש בעובדות כתב האישום מחזקת את הראיות המנהליות המצביעות על מעורבותו בפלילים אשר עמדו ביסוד ההחלטה שלא להאריך את רישיונו. בית המשפט המחוזי אף הוסיף כי נוכח טענות המבקש בהליך הפלילי, שעליהן ביסס כאמור בית משפט השלום את החלטתו בדבר ביטול ההרשעה, הוא מנוע ומושתק כעת מלהעלות טענה לפיה אי-ההרשעה מביאה לבטלות ההחלטה בדבר שלילת הרישיון.

7.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, הפניית המבקש לפתוח בהליך חדש להסדרת מעמדו מהווה פגיעה קשה לא רק במבקש עצמו, אלא גם באשתו ובבנותיו שהן אזרחיות ישראל. המבקשים מוסיפים ומטעימים כי מדובר במקרה הומניטרי וכי בנסיבות אלו יש הצדקה לחדש את רישיונו של המבקש.

8.לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית אלא עוסקת בנסיבותיהם הקונקרטיות של המבקשים. על כן, היא אינה עומדת באמת המידה המצמצמת שחלה על בקשות רשות ערעור מן הסוג דנן, שראשיתן בבית הדין לעררים (ראו: בר"ם 5778/15 פלוני נ' מדרש הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 13 (27.8.2015); בר"ם 22/19 אלווין נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים, פסקה 14 (3.1.2019)). כמו כן, וחרף הרגישות המובנת הנובעת מאופייה של הבקשה דנן, לא התרשמתי כי דחייתה תגרום לעיוות דין או לפגיעה בלתי מידתית במבקשים. טענות המבקשים בעניין נדונו ונבחנו לעומק על-ידי הערכאות הקודמות ולא מצאתי כי נפל פגם בהכרעותיהן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. כמו כן, מבלי להקל ראש בפגיעה שנגרמת למבקשים ולבני משפחתם, יש משמעות לכך שהדלת פתוחה בפניהם לשוב ולהגיש בקשה נוספת לאיחוד משפחות ולהסדרת מעמדו של המבקש.

9.סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.