בר"מ 2359/22Dorina Kuflick נ. משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 30.3.2022 ( עמ"ן 20671-03-22 , השופטת מ' אגמון-גונן ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על החלטתו של בית הדין לעררים בתל אביב-יפו הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: בית הדין לעררים ו- חוק הכניסה לישראל ) מיום 6.3.2022 (ערר (ת"א) 1777-22, הדיינת

ר' שרם ).

2.

ברקע הדברים עומד נוהל של המשיב, משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: רשות האוכלוסין ), מיום 16.3.2020 שכותרתו "הקלות בעניין קליטת עובדים זרים בענף הסיעוד בעקבות הגבלות על הגעת עובדים זרים חדשים לישראל מחמת מגפת הקורונה" (להלן: נוהל הקלות הקורונה ). בתמצית, נוהל זה מאפשר, בהתקיים תנאים מסוימים, לעובדים זרים להישאר בישראל למשך תקופה בת 90 ימים לאחר תום תקופת רישיונם לעבודה בסיעוד. זאת, כדי לאפשר להם להגיש בקשה להארכת רישיונם, ככל שימצאו מקום עבודה חדש בענף זה (לפירוט נוסף, ראו: בר"ם 1283/22 כרמי נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 2 (3.4.2022) (להלן: עניין

כרמי )).

3.

המבקשת היא אזרחית מולדובה ילידת 1984 אשר נכנסה לישראל ביום 23.2.2017 לצורך עבודה בתחום הסיעוד באמצעות אשרה מסוג ב/1. אשרה זו הוארכה עד ליום 29.11.2020, עת פוטרה המבקשת מעבודתה אצל מעסיקהּ החוקי באותה עת. המבקשת נשארה בישראל גם לאחר מכן, וביום 22.2.2022, למעלה משנה לאחר שפקע תוקפו של רישיונה, היא נעצרה על-ידי פקחי רשות האוכלוסין. באותה עת התברר כי בדרכון שהציגה לנציגי רשות האוכלוסין הופיע אישור עבודה מזויף.

4.

כבר ביום מעצרה נערך למבקשת שימוע. המבקשת הסבירה כי לאחר פיטוריה היא הועסקה בתחום הסיעוד אצל מספר משפחות, במתכונת של עבודה חלקית אצל כל אחת מהן, באמצעות חברת כוח אדם בשם פאר שירותי סיעוד בע"מ (להלן: פאר ). היא טענה כי ביקשה להסדיר את המשך העסקתה בישראל באופן חוקי, בהתאם לנוהל הקלות הקורונה, ולשם כך שילמה לאדם בשם סעיד (להלן: סעיד ) כ-5,500 שקלים בעבור חידוש אשרת שהייתה בישראל – אך לא ידעה שמסר לידיה אישור מזויף.

5.

ביום 23.2.2022 ובעקבות השימוע שנערך לה, הוציאה רשות האוכלוסין צו להרחקתה של המבקשת מישראל, והורתה על השארתה במשמורת. המבקשת הגישה ערר לבית הדין לעררים ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע הצו. בית הדין לעררים דחה את הבקשה בקבעו, בין השאר, כי נפלו פגמים בגרסתה של המבקשת (שטענה תחילה כי פנתה לסעיד על-פי עצה שקיבלה מעובדת אחרת, ובהמשך טענה כי עשתה כן לפי עצתה של פאר). בית הדין לעררים הוסיף כי ככל שהמבקשת עומדת על המשך בירורו של הערר, עליה למסור על כך הודעה לאחר שתורחק מישראל.

6.

על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה אותו. בית המשפט המחוזי קבע כי נוהל הקלות הקורונה לא יכול לחול "על מי שטרם מעצרו לא הסדיר [את מעמדו] ולא פנה לרשות". בית המשפט המחוזי הוסיף כי ממילא המבקשת הייתה קרובה לתום תקופת ההעסקה המקסימלית הקבועה בסעיף 3א(ב1)(1) לחוק הכניסה לישראל ובנוהל הקלות הקורונה, וכי גם מבחינה זו אין מקום לקבל את הערעור.

7.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובצדה הוגשה אף בקשה לעיכוב הליכי הרחקתה של המבקשת מישראל. בעיקרו של דבר, המבקשת חוזרת על טענתה לפיה לא ידעה שאישור העבודה שהחזיקה הוא מזויף, ומוסיפה כי למעשה על-פי נוהל הקלות הקורונה היא כלל לא הייתה צריכה לחדש את אשרת שהייתה כדי להמשיך לעבוד בתחום הסיעוד, שבו הועסקה באופן רצוף מאז הגעתה ארצה. המבקשת טוענת עוד כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי הנוהל לא יכול לחול על מי שלא הסדיר את מעמדו ולא פנה לרשות. המבקשת אף מלינה על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי ממילא נותרה תקופה קצרה שבה היא יכולה להמשיך ולעבוד בישראל, וטוענת כי קביעה זו מהווה פגיעה של ממש בחופש העיסוק שלה. כמו כן, המבקשת טוענת כי בקשה זו מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינה הפרטני, וזאת עקב פסיקות סותרות של בתי המשפט המחוזיים, כך לשיטתה, ובשים לב להחלטתי בעניין כרמי שנזכר לעיל.

8.

ביום 5.4.2022 הוריתי לרשות האוכלוסין להגיש תשובה לבקשת רשות הערעור, וכן נתתי צו ארעי האוסר על נקיטתם של הליכי אכיפה נגד המבקשת.

9.

ביום 14.4.2022 רשות האוכלוסין הגישה את תשובתה לבקשה. בעיקרו של דבר, רשות האוכלוסין טוענת כי יש לדחות את הבקשה על הסף מכיוון שהיא אינה עומדת באמת המידה הנדרשת למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". בפרט, רשות האוכלוסין טוענת כי עניינה של המבקשת לא מעורר שאלות עקרוניות ביחס ליישומו של נוהל הקלות הקורונה, מאחר שהיא שהתה בישראל שלא כדין במשך תקופה ממושכת ובניגוד לנהלים, כך שכלל לא ניתן להסדיר את מעמדה לפני הנוהל האמור. רשות האוכלוסין מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה, שכן התנהלותה של המבקשת הייתה נגועה בחוסר תום לב, ולשם כך היא מפנה לקביעותיו של בית הדין לעררים. עוד נטען כי המבקשת כלל אינה עומדת בתנאי הרישיון המקורי שניתן לה, מאחר שהועסקה באמצעות חברות סיעוד, אצל מספר משפחות במקביל ובהיקף משרה חלקי. עוד נטען כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה אין בנוהל הקלות הקורונה כדי לסייע למבקשת, שנכנסה לישראל לפני 62 חודשים (באותה עת), בשים לכך שהנוהל אינו רלוונטי ביחס למי שמועסק בישראל יותר מ-63 חודשים.

10.

ביום 9.5.2022 הוגשה הודעה נוספת מטעם רשות האוכלוסין, בהתאם להחלטתי מיום 27.4.2022. בהודעה נטען כי המבקשת מצהירה בריש גלי במסגרת ההליך דנן כי בכוונתה להישאר בישראל ולעבוד בה, ולפיכך לכאורה אין זה מוצדק להורות על שחרורה ממשמורת.

11.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 18.5.2022 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עמ"ן 47078-04-22, השופט ע' דרויאן-גמליאל ) ערעור שהגישה המבקשת על החלטתו של בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין במתקן המשמורת גבעון מיום 12.4.2022 (מספר הליך 9174426, הדיינת שרם ), כך שהמבקשת נותרה במשמורת.

12.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. חרף ניסיונה של המבקשת לשוות לבקשה אופי עקרוני, למעשה היא עוסקת בנסיבות הפרטניות של המקרה דנן, ולפיכך אינה עומדת באמת המידה המצמצמת שחלה על בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" כאשר הערכאה הראשונה היא בית הדין לעררים (ראו למשל: בר"ם 1686/18 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הפנים , פסקה 23 (13.5.2018); בר"ם 6875/21 בורוביק נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 10 (15.11.2021); עניין כרמי , בפסקה 10). מכל מקום, בהתחשב במגבלות שמטיל הדין על משך השהות המקסימלית בישראל של עובדי סיעוד ונוכח העובדה שבשלב הנוכחי חלפו יותר מ-63 חודשים מאז נכנסה המבקשת לישראל, ממילא התרשמתי כי אין תוחלת מעשית להליך, ואף זהו שיקול רלוונטי להחלטה בשאלה של הענקת רשות ערעור.

13.

סוף דבר, הבקשה נדחית וממילא נדחית אף הבקשה לעיכוב הליכי הרחקתה של המבקשת. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 5.4.2022 בטל בזאת. בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.