בר"מ 2530/17 ירון ישעיהו בע"מ נ. מנהל הארנונה בעיריית פתח תקוה

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 23.11.2016 (עמ"ן 19604-12-15, השופטת ז' בוסתן ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית פתח תקוה (להלן: ועדת הערר ) מיום 21.10.2015 בעניין חיוב הארנונה של המבקשת בגין נכס שבו היא מחזיקה.

רקע והליכים קודמים

2.המבקשת מחזיקה בחניון תת-קרקעי בן שלוש קומות בעיר פתח תקוה (להלן: החניון או הנכס ). הקומה הראשונה של החניון היא פעילה, ואילו שתי הקומות האחרות שלו נעולות ולא נעשה בהן שימוש.

3.מקורו של ההליך דנן הוא בחיובה של המבקשת בתשלום ארנונה בגין מלוא שטחו של הנכס לשנת 2015, וזאת בהתאם לסיווג "חניון" לפי סעיף 3.11 לצו הארנונה של עיריית פתח תקוה (להלן: צו הארנונה ). במשך מספר שנים לא חויבה המבקשת בגין הקומות הסגורות – בין על יסוד החלטות שהתקבלו בעניין זה מלכתחילה ובין כתולדה של השגות שהוגשו על-ידי המבקשת.

4.בשונה מאשר בעבר, השגתה של המבקשת על חיובה בארנונה לשנת 2015 בגין הקומות הסגורות נדחתה על-ידי מנהל הארנונה של עיריית פתח תקוה (להלן: מנהל הארנונה ), הוא המשיב 1.

5.המבקשת הגישה ערר על החלטתו של מנהל הארנונה, ובו טענה כי יש להעניק לה פטור מתשלום ארנונה בגין הקומות הסגורות, ולחלופין כי יש לחייב את הנכס בתשלום ארנונה בהתאם לסיווג הנמוך ביותר האפשרי לפי דין, דהיינו כ"חניון לבית מגורים" (בהתחשב במיקומו של החניון בבניין המשמש למגורים, למעשה כמתחם דיור של עולים חדשים). ועדת הערר דחתה את הערר, בקבעה כי במקרה דנן נמצא כי שתי הקומות הסגורות נעולות על סורג ובריח, ולכן אינן משמשות לרווחת הדיירים. בית המשפט המחוזי דחה אף הוא את הערעור שהוגש אליו בעניין זה.

בקשת רשות הערעור

6.בקשת רשות הערעור שלפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת סבורה שעניינה מעלה שאלה עקרונית ביחס לחיובו בארנונה של נכס ריק. לגופו של עניין, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה לסווג את הנכס על פי התעריף הנמוך ביותר הקיים בצו הארנונה מבין השימושים המותרים בנכס על פי דין ולאור ייעודו התכנוני, דהיינו כ"חניון למגורים".

דיון והכרעה

7.לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

8.כלל הוא שבית משפט זה יחיל אמות מידה מצמצמות בבואו לבחון בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, שמקורה בערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה (ראו למשל: בר"ם 7813/13 מנהל הארנונה – עיריית ירושלים נ' תיכון תל אביב , פסקה 9 (24.12.2013)). יתרה מכך, לא אחת נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי ככלל לא תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי בשאלות שעניינן סיווג נכס לצרכי ארנונה. עניינים אלה דורשים, ככלל, בירור נסיבתי ויישומי באופיו, תוך בחינת מאפייני הנכס הקונקרטי, טיב השימוש בו והוראות צו הארנונה הספציפי שהתקינה הרשות המקומית. על-מנת שתתקבל הבקשה עליה לחרוג אפוא מעניינם של הצדדים ומסיווגו הקונקרטי של הנכס (ראו: בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה , פסקה 7 (12.3.2012)).

9.אמות מידה אלה אינן מתקיימות במקרה דנן, ובאופן מובהק. הבקשה נסבה, למעשה, על השאלה, העובדתית בעיקרה, האם החניון אכן עומד, כפי שטוענת המבקשת, לשימושם של דיירי הבניין. על שאלה זו השיב בית המשפט המחוזי בשלילה, ואיני רואה מקום להתערב בקביעה זו. למותר להזכיר כי אף אם נפלה טעות בסיווג הנכס הקונקרטי – ואיני קובעת שכך הדבר – לא היה בכך כדי להצדיק את קבלת הבקשה (ראו: בר"ם 1280/13 חברת רבוע כחול ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית אילת , פסקה 10 (11.4.2013)). בשולי הדברים אוסיף כי לאמיתו של דבר אי-עמידתה של הבקשה באמות המידה שהותוו בפסיקה לעניין הענקת רשות ערעור היא מובהקת, באופן שעשוי להוביל להשתת הוצאות לטובת אוצר המדינה (ראו למשל:

בר"ם 2046/12 עין איילה מושב עובדים נ' תנובה מרכז שיתופי בע"מ , פסקה 8 (3.5.2012)).

10.סוף דבר: דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין ובמידה רבה לפנים משורת הדין אין צו להוצאות .