בר"מ 2530/22נינה פרידנטל נ. רשות האוכלוסין וההגירה

1.

המבקשת, אזרחית אוקראינה ילידת 1975, נכנסה לישראל בשנת 1999 באשרת תייר מסוג ב/2 ולאחר שזו הסתיימה המשיכה לשהות בישראל. בשנת 2001 הכירה המבקשת אזרח ישראלי (להלן: המנוח ) והם היו לבני זוג. בשנת 2002 הורשע המנוח במספר עבירות, ובהן סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות. ביוני 2004, מספר חודשים לאחר שהמנוח השתחרר מהכלא, השניים נישאו באוקראינה. ביום 20.7.2004 שבה המבקשת לישראל, ובחלוף חודשיים הגישו המנוח והמבקשת בקשה למתן מעמד למבקשת לפי נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0008 "טיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (10.12.2020) (להלן: ההליך המדורג ). ביום 23.1.2005 העניקה המשיבה למבקשת רישיון ישיבה מסוג ב/1, ובהמשך, בשלהי שנת 2007, שודרג רישיונה של המבקשת לרישיון א/5, שהוארך מעת לעת. בשנת 2011 הגישה המבקשת לראשונה בקשה להתאזרחות מכוח ההליך המדורג, וזו נדחתה. בין השנים 2014-2011 ערכה המשיבה למבקשת ולמנוח מספר ראיונות, כשבחלקם התעוררו ספקות ביחס לכנות הקשר בין השניים. בשנת 2014 הגישה המבקשת בקשה נוספת להתאזרחות מכוח ההליך המדורג ובקשה זו נדחתה, בין היתר בהתבסס על הספקות האמורים ביחס לכנות הקשר וכן נוכח חשדות שנגעו לעברו הפלילי של המנוח. בעקבות ערר שהגישו המבקשת והמנוח לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין ), הסכימה המשיבה לשוב ולבחון את בקשתה של המבקשת. ביום 13.5.2015 נערך למבקשת ולמנוח ראיון נוסף (להלן: הראיון משנת 2015 ), וכעבור מספר ימים הלך המנוח לעולמו. כשבוע לאחר מכן החליטה המשיבה לדחות את בקשת ההתאזרחות ולהפסיק את ההליך המדורג (יוער כי כעולה מהחומרים שלפניי, במועד זה המשיבה לא הייתה מודעת לפטירתו של המנוח).

2.

המבקשת הגישה ערר על החלטה זו, ובשנת 2016 דחה בית הדין את הערר באופן חלקי. בית הדין לעררים קבע כי אין עילה להתערבות בהחלטת המשיבה שלא להיענות לבקשת המבקשת להתאזרחות. לצד זאת, מצא בית הדין כי ההחלטה להפסיק את ההליך המדורג חרגה ממתחם הסבירות, ולפיכך הורה כי עניינה של המבקשת יועבר לדיון בוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים על החלטה זו. במהלך הדיון בערעור, מסרה המשיבה לבית המשפט פרפרזות שנוגעות לסיכומי 6 ראיונות שנערכו למבקשת ולמנוח בין השנים 2015-2005 ובהן התרשמות המשיבה מכנות הקשר בין המבקשת למנוח (להלן: הראיות החדשות ). ביום 30.4.2019 קיבל בית המשפט את הערעור באופן חלקי, והורה על השבת הדיון לבית הדין לעררים לשם קבלת החלטה חדשה בשאלת הענקת אזרחות למבקשת; זאת, בעיקרם של דברים, נוכח הראיות החדשות אשר לא הוצגו לפני בית הדין לעררים.

לשלמות התמונה יצוין, כי ביום 30.6.2016 יצאה המבקשת מישראל ושבה לביקורים קצרים בלבד (אשר מצטברים לתקופה של כ-3 חודשים); וכי מאז יום 22.9.2018 לא ביקרה המבקשת בישראל.

3.

ביום 14.6.2021 דחה בית הדין לעררים את הערר, לאחר שבחן את הראיות החדשות ומצא כי אין בהן לבסס עילה להתערבות במסקנת המשיבה שלא להיעתר לבקשת המבקשת להתאזרחות, נוכח הספקות לעניין כנות היחסים בין המבקשת לבין המנוח. בית הדין סקר בפירוט את הראיונות השונים שנערכו למבקשת ולמנוח, ומצא ליתן משקל מיוחד להיעדרה של הערה שלפיה "לא היו סתירות" בסיכום הראיון משנת 2015, וציין כי המנוח לא היה מודע לשלל בעיות רפואיות של המבקשת. בית הדין עמד על כך שמדובר בפרט מידע מהותי, ונוכח האמור מצא כי לא נפל פגם במסקנת המשיבה שלא לסיים את הליך ההתאזרחות. כמו כן נקבע כי הטיפול בעניינה של המבקשת אכן התארך, אולם זאת בשל החשש בנוגע לכנות הקשר שבין המנוח לבין המבקשת, ומשכך אין מדובר בעיכוב שאינו סביר.

4.

המבקשת הגישה ערעור על החלטת בית הדין לעררים וביום 22.12.2021 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד ) את הערעור. בית המשפט קבע שלא נפל פגם בהחלטתה של המשיבה שלא להיעתר לבקשת המבקשת לסיום ההליך המדורג, נוכח ספקות המשיבה לעניין כנות היחסים בין המבקשת לבין המנוח נכון ליום פטירתו של המנוח. לצד זאת, ציין בית המשפט כי ספק אם היה מקום לבסס את החלטת בית הדין על כך שהמנוח לא היה מודע למצב הרפואי של המבקשת, מקום שהמשיבה עצמה לא מצאה להידרש לכך. כמו כן, נדחתה הטענה כי עיכוב ההליכים בנסיבות העניין אינו סביר וכי יש בו כשלעצמו להצדיק היעתרות לבקשתה להתאזרחות.

5.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוענת המבקשת, בעיקרם של דברים, כי הערכאות הקודמות שגו בקביעתם כי אין עילה להתערבות בהחלטת המשיבה שלפיה אין לסיים את ההליך המדורג נוכח ספקות בדבר כנות הקשר בין השניים. עוד טוענת המבקשת, כי יש ליתן משקל להימשכות ההליכים בעניינה, ובפרט לזמן שחלף מהיום שבו הורה בית המשפט לעניינים מינהליים על השבת הדיון לבית הדין לעררים, ועד ליום שבו נתן בית הדין את החלטתו. לטענת המבקשת, בעיכוב זה כשלעצמו יש להצדיק היעתרות לבקשתה למתן אזרחות. לבסוף טוענת המבקשת כי נגרם לה עיוות דין.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטת בית הדין לעררים היא מצומצמת, בשים לב למומחיותו ולמקצועיותו של בית הדין. רשות לערער תינתן במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים או כאשר מתעוררות נסיבות מיוחדות שמצדיקות זאת – כמתחייב מאופי המאטריה שבה עסקינן (בר"ם 3574/22 בולבול נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים , פסקה 5 (29.5.2022); בר"ם 7131/21 רוזינסקי נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים , פסקה 6 (26.10.2021)). הבקשה דנן לא עומדת באמת המידה האמורה. כפי שפורט לעיל, בית הדין לעררים, כמו גם בית המשפט לעניינים מינהליים, מצאו כי אין עילה להתערבות בהחלטת המשיבה שלא להעניק למבקשת אזרחות מכוח ההליך המדורג, לאחר שמצאו כי לא נפל פגם במסקנתה של המשיבה שלפיה ישנן ספקות בדבר כנות הקשר בין השניים, וכן דחו את הטענה כי עניינה של המבקשת התארך באופן שיש בו להצדיק קבלת בקשתה להתאזרחות. טענות המבקשת הן "ערעוריות" באופיין וחוזרות, בעיקרם של דברים, על טענותיה לפני הערכאות הקודמות והן לא מקימות עילה למתן רשות לערער (בר"ם 5189/19 פנחסוב נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 7 (5.8.2019)) . זאת ועוד, בשים לב להשתלשלות האירועים הדיונית שתוארה לעיל, איני סבור כי נגרם למבקשת עיוות דין שמצדיק בירור נוסף של עניינה לפני בית משפט זה.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.