בר"מ 26/20 ישראלה בראונשטיין נ. רשות האוכלוסין וההגירה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 3.12.2019 (עמ"ן 28522-05-19, השופטת הבכירה ר' ברקאי ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ו- חוק הכניסה לישראל ) מיום 29.4.2019.

2.

ההליך דנן נסב על בקשה להסדרת מעמדו של המבקש 2, שהוא אזרח ניגריה (להלן: המבקש ), המבוססת על טענה בדבר ניהול חיים משותפים עם המבקשת 1 (להלן: המבקשת ), שהיא אזרחית ישראל. המבקש, יליד שנת 1974, נכנס לישראל באמצעות אשרת תייר ב/2 ביום 19.9.2012 שתוקפה פג כעבור שלושה חודשים, ביום 19.12.2012.

3.

ביום 31.1.2013 המבקש הגיש בקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל. במעמד זה, ניתן לו רישיון ישיבה זמני לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. לאחר הליכים שונים של תשאול וראיון, המליצה הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעת ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים (להלן: הוועדה ) לדחות את בקשתו זו. ביום 6.7.2014 אימצה רשות האוכלוסין וההגירה, היא המשיבה, את המלצותיה של הוועדה והחליטה על דחיית הבקשה למקלט. המבקש הגיש בקשות לעיון מחדש בהחלטה, שנדחו, ובהמשך לכך ביום 17.1.2016 הוא הגיש ערר לבית הדין לעררים. באותו שלב ניתן צו ביניים שמנע את הרחקתו של המבקש מישראל, אולם בסופו של דבר אף הערר נדחה. ביום 23.1.2017 קבע בית הדין לעררים כי המבקש לא הוכיח פחד מבוסס מפני רדיפה, והורה לו לעזוב את הארץ בתוך 30 יום.

4.

המבקש הוסיף לשהות בארץ, וכשנה לאחר מכן ביום 24.1.2018 הגישו המבקשים בקשה למתן מעמד עבורו מכוח נוהל מס' 5.2.0009 בדבר "הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין" (להלן: הנוהל ), המונחת ביסוד ההליך דנן (להלן: הבקשה ). לטענת המבקש החל בשנת 2014 הוא מנהל חיים משותפים עם המבקשת, שהיא כאמור אזרחית ישראלית.

5.

בעקבות הגשת הבקשה, נערך למבקשים ראיון לצורך בחינת כנות הקשר ביניהם בהתאם לאמור בנוהל, ונציגי המשיבה התרשמו ממנו כי השניים ממעטים להתראות וכי ההיכרות ביניהם איננה עמוקה מספיק. זאת, בין היתר מאחר שהמבקשת לא הצליחה למסור פרטים הקשורים בבני משפחתו של המבקש או אף כאלה הנוגעים לעבודתו. כן צוין כי המבקש נשוי בארץ מולדתו. בהתאם לכך, ביום 6.2.2018 דחתה מרכזת האשרות בלשכת המשיבה בכפר סבא את בקשתם וקבעה כי על המבקש לעזוב את הארץ לאלתר. ביום 24.2.2018 נדחה אף הערר הפנימי שהוגש נגד החלטה זו.

6.

ביום 27.5.2018 הגישו המבקשים ערר לבית הדין לעררים, שבו חזרו וטענו לכנות הקשר ביניהם ולכך שהם מנהלים חיים משותפים מאז שנת 2014. בית הדין לעררים התייחס לתשתית העובדתית שנפרסה בפניו, ובתוך כך לשיהוי בהגשת הבקשה בהתחשב במועד תחילתו של הקשר הזוגי הנטען, וכן לנישואיו לאזרחית ניגרית, שעליהם הצהיר במסגרת בקשת המקלט שהגיש. בסיכומו של דבר, בית הדין לעררים דחה את הערר, קבע כי על המבקש לעזוב את הארץ תוך 14 ימים ואף חייב את המבקשים בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 שקלים.

7.

ביום 22.10.2019 הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה. בית המשפט המחוזי ציין כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית הדין לעררים המצדיק התערבות בקביעותיו בדבר כנות הקשר בין המבקשים.

8.

ביום 1.1.2020 הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שבפני, ובצדה בקשה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בה. בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים כי החלטותיהן של המשיבה ושל הערכאות הקודמות פוגעות בזכותם לחיים משותפים כבני זוג ידועים בציבור, וכי לא די בראיון על מנת לברר את כנות הקשר ביניהם. זאת ועוד, לשיטת המבקשים אין לזקוף את השיהוי בהגשת הבקשה לחובתם, מאחר שהמבקש ניהל באותה עת הליך שכוון לבקשת מקלט מדיני. עוד סבורים המבקשים כי בקשתם מעוררת אף שאלות משפטיות עקרוניות הנוגעות לאופן הבדיקה של כנות הקשר הזוגי לפי הנוהל, להשלכות של דחיית בקשה לקבלת מקלט על בחינת בקשה לקבלת מעמד מכוח קשר זוגי, וכן לחובותיה של המשיבה לקיים בדיקות מעמיקות קודם לדחיית בקשה לקבלת מעמד מכוח הנוהל.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף בלא להידרש לתגובת המשיבה. חרף הנופך שמנסים המבקשים לשוות לה, הבקשה אינה עומדת באמות המידה המצמצמות למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו למשל: בר"ם 8338/17 אסטגוי נ' משרד הפנים , פסקה 7 (19.11.2017); בר"ם 1184/18 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 16 (17.3.2019)). למעשה הטענות המועלות בבקשה הן ערעוריות-יישומיות באופיין, אשר נבחנו כבר על-ידי הערכאות המוסמכות, וניתן אף להתרשם כי נבדקו כיאות. אף לא התרשמתי כי קיימות נסיבות מיוחדות אחרות המצדיקות את קבלת הבקשה, הגם שלא זו התוצאה שלה קיווה המבקש.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית. ממילא, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. על מנת לאפשר למבקש זמן התארגנות נאות, אני מורה כי יהיה עליו לעזוב את ישראל בתוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.