פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"מ
2613/14
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקשת:
עיריית כפר סבא
נ ג ד
המשיב:
ישי רבינוביץ
בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית
המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופטת הבכירה נ' אהד) עמ"נ
030175-05-13 מיום 3.3.2014
בשם המבקשת:
עו"ד בתיה בראף (מליכזון)
החלטה
1.
בחודש נובמבר 2011 החליטה המבקשת לחייב את המשיב בארנונה בגין מקלט שבביתו שלא חויב בתשלום עד לאותה שנה. המשיב השיג על החיוב וטען כי בהודעה של העירייה מחודש ספטמבר 2000 נכתב כי החל מיום 1.1.2000 "לא מחויבים חלקים מהרכוש המשותף: מקלטים , חדרי אשפה ועוד". המבקשת דחתה את ההשגה בנימוק שהמקלט לא חויב בעבר בשל טעות בקידוד; וכי צו הארנונה לשנת 2011 פוטר מחיוב מרתפים המשמשים כמקלט, אך אינו פוטר "מקלט עילי". המשיב הגיש ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה. לאחר שביקרה במקום, החליטה הוועדה, ברוב דעות, לדחות את הערר בקובעה כי המקלט דנן אינו בא בגדר "מרתף" כהגדרתו בתקנה 2(8) לתקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית), התשס"ב-2002 ולכן הוא בר חיוב לפי סעיף 6(א) לצו הארנונה.
2.
המשיב ערער על החלטת הוועדה, ובית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת הבכירה נ' אהד ) קיבל את הערעור משני נימוקים: ראשית, משום שסעיף 6(א) לצו הארנונה מחייב בגין "מרתף שאינו משמש מקלט" אך שותק לגבי "מקלט שאינו מרתף" ולגבי "מרתף שהוא מקלט". הוטעם כי ועדת הארנונה אומנם קבעה כי המקלט דנן אינו תואם להגדרה של מרתף, אך לא נימקה את קביעתה. בית המשפט עיין בתכניות המרתף ומהן למד כי חלקו נמצא מתחת לפני הקרקע וחלקו מעל, ועל כן קבע כי עסקינן ב"מקלט שהוא מרתף" הפטור מארנונה לפי הוראות הצו. שנית, בית המשפט קבע כי המבקשת לא הוכיחה את טענתה שלפיה מאז ומעולם היא נוהגת לחייב מקלטים עיליים ומרתפים בבנייני מגורים (לעומת מרתפים המשמשים כמקלט שאינם מחויבים בארנונה), וזאת בניגוד לאמור בהודעה משנת 2000 שצוטטה לעיל. אשר על כן קבע בית המשפט כי דין החיוב בארנונה בגין שטח המקלט – להתבטל.
3.
מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוענת המבקשת כי נפלו שגיאות בפסק הדין, שעיקרן בכך שבית המשפט התערב בממצאים עובדתיים של ועדת הערר שהתבססו על ביקור במקום.
4.
דין הבקשה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטת ועדת ערר לענייני ארנונה הנוגעת לסיווג נכס היא מחמירה, נוכח אופיין הנסיבתי של הכרעות מסוג זה (בר"ם 1295/12
נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה , פסקה 7 (12.3.2012)). לא שוכנעתי שהמקרה דנן בא בגדרם של אותם מקרים חריגים המקימים עילה לבירור ערעורי נוסף. בית המשפט קמא ראה להתערב במסקנתה של ועדת הערר על בסיס החומר שהוצג לו, וקבע כי בנסיבות שלפניו לא הוכיחה המבקשת כי היא נוהגת לחייב נכסים מסוג זה מאז ומעולם, כפי שטענה. זוהי קביעה פרטנית ונסיבתית באופייה שאינה עומדת באמת המידה למתן רשות ערעור, וזאת אף בהנחה – לצורך הדיון בלבד – כי היא מוטעית לגופה (ואיני מביע עמדה לגופם של דברים).
5.
הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ג'
בסיון התשע"ד (1.6.2014).
ש ו פ ט