בר"מ 2678/16 איזאק אלבו נ. משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

1.בפני בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 17.3.2016 (עמ"ן 14905-01-16, השופטת נ' בן-אור ). בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את הערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) (ערר (י-ם) 4227-15, הדיין א' אזר ) מיום 25.11.2015. לבקשת רשות הערעור נלוותה בקשה לצו ביניים, כמתואר להלן.

2.המבקשת 2 (להלן: המבקשת ), אזרחית הפיליפינים, נכנסה לישראל לפני מספר שנים באשרת עובד בענף הסיעוד. תוקף האשרה פג בחודש יוני 2013. כעבור כשנה, בחודש מאי 2014, המבקשת הגישה בקשה להסדרת מעמדה בישראל על יסוד הטענה כי היא והמבקש 1 (להלן: המבקש ), אזרח ישראלי, הם בני זוג ומנהלים חיים משותפים. הבקשה נדחתה בחודש יולי 2014 לאחר שנקבע כי לא נתמכה במסמכים הנדרשים. המבקשים שבו ופנו למשיב, ובחודש ינואר 2015 נערך להם ריאיון. במהלך הריאיון התברר כי המבקשת רשומה כנשואה במדינת מוצאה. עקב כך, נדחתה הבקשה להסדרת מעמדה בארץ.

3.על החלטה זו של המשיב הגישו המבקשים ערר לבית הדין לעררים. הערר נדחה מן הטעם שהמבקשת לא הציגה כל ראיה כי נעשה מצדה ניסיון כן להתרת נישואיה בפיליפינים. בית הדין לעררים הוסיף וקבע כי החלטת המשיב שהתקבלה בעניינה היא סבירה.

4.ערעורם של המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטתו של בית הדין לעררים ניתנה בדין, וסמך את ידו על נימוקיו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי טעם נוסף לדחיית הערעור טמון בהתנהלותם הדיונית של המבקשים, התנהלות שעלתה, לשיטתו, כדי ניצול לרעה של הליכי משפט. אין צורך להרחיב בתיאור הנסיבות שהובילו את בית המשפט המחוזי לקביעה זו, כיוון שהפרטים מופיעים בפסק דינו. די יהיה בכך שאציין כי מפסק הדין עולה שהמבקשים הפרו צווים שיפוטיים ונקטו בהגשת בקשות דחופות "בדקה ה-90", זמן קצר לפני המועדים שבהם נקבע כי על המבקשת לעזוב את ישראל (ואף לאחר מועדים אלה). זאת, בנוסף לעובדה שהבקשה הראשונה להסדרת מעמדה של המבקשת ניתנה כמעט שנה לאחר שפגה האשרה שניתנה לה.

5.בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד קודם שאתייחס לטענות המבקשים, ראוי לעמוד בקצרה על הרקע להגשת הבקשה במועד שבו הוגשה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 17.3.2016. נקבע בו, כי על המבקשת לעזוב את ישראל עד ליום 1.4.2016. הבקשה הוגשה ביום חמישי בשעות הצהריים, פחות מיום לפני המועד האחרון שנקבע לעזיבתה של המבקשת. לבקשת רשות הערעור נלוותה בקשה לצו ביניים שימנע את הרחקתה של המבקשת. באף אחת מן הבקשות – לא בבקשת רשות הערעור ולא בבקשה לצו ביניים – לא מוסבר מדוע הן מוגשות במועד זה.

6.לגופם של דברים, המבקשים טוענים כי הבקשה מעוררת שאלות שנוגעות לבני זוג רבים בנסיבות דומות (היינו שאחד מבני הזוג אזרח הפיליפינים והאחר ישראלי). לטענתם, ניצב בפניהם קושי לקבלת מעמד בישראל לנוכח הדין החל בפיליפינים בענייני גירושין. המבקשים מדגישים את כנות הקשר ביניהם וטוענים כי ראוי להתחשב בכך בעניינם.

7.לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין הקודמים בעניינם של המבקשים הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. בעיקרו של דבר, עניינם של המבקשים נבחן לגופו, ולא התרשמתי כי יש ליתן רשות ערעור בשים לב לאמות המידה שנקבעו ביחס לבקשות מסוגה של זו (ראו: בר"ם 7296/15 פלונית נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 11 (29.10.2015)). פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית הדין לעררים הם מנומקים ומפורטים, ויש בהם התייחסות מלאה לנסיבותיהם של המבקשים. די בכך לדחיית הבקשה.

8.טעם נוסף התומך בדחיית הבקשה, גם אם למעלה מן הצורך, נעוץ בהתנהלותם הדיונית של המבקשים שתוארה לעיל. מצב שבו בעלי דין מגישים בקשות ברגע האחרון מעורר אי נחת ומעלה את השאלה שמא מטרתם היא "לדחות את הקץ" ו"להרוויח" פרק זמן נוסף (ראו למשל: בש"א 5057/07 עבדאללה נ' הקסטודיה דה טרה סנטה (10.6.2007)). מובן שישנן לעתים נסיבות שלא ניתן לשלוט בהן, אולם המבקשים לא הצביעו על נסיבות כאלה. בשולי הדברים אעיר עוד כי הבקשה כללה טענות שחלקן אינן ממן העניין וחלקן אף מעוררות אי-נוחות לגבי פרקטיקות ונורמות חברתיות שיש להתחשב בהן. אולם, משהגעתי למסקנה המפורטת לעיל אין לי צורך לעסוק בכך.

9.סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים. בשים לב לנסיבות העניין ומשלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.